העיצוב התרבותי של הפרעות נפשיות

סיקור (מתוך עלון יספר"א)- בנימין בודנהימר, MSW, עו"ס קליני, מנהל בית המדרש השיקומי "מעלות" ברחובות.

לאחר כנסים שונים ופורומים שהשתתפתי בהם, שעסקו בהתאמה תרבותית של שירותי השיקום ברוח ההחלמה, היה אפשר לחשוב שעוד יום עיון בנושא זה יהיה חזרה על קודמיו.
אולם, מבט נוסף בתוכנית האסיפה הכללית של יספר"א עורר את הסקרנות מחדש. לא עוד עיסוק בהתאמת השירות והפרקטיקה לבני תרבויות שונים, אלא עיון בהתפתחות ההפרעות הנפשיות ועיצובן התרבותי. תמיד עניין אותי מדוע מתמודדים שונים מפתחים את ההפרעה שלהם בסגנון שונה ובתוכן ייחודי. מדוע מתמודד אחד שומע קולות של דמויות של חיילים מבזים אותו ומדוע אחר רואה בפתח ביתו אישה מאיימת בסכין ולא מאפשרת לו לצאת? הרקע אישי הוא בוודאי משמעותי במתן הסברים לעושר תוכנן של ההפרעות וסגנונן, אולם הרחבת המבט לרקע התרבותי מרתק עוד יותר.
באופן כללי, מטבע עיסוקנו השיקומי המעשי, הכנסים שלנו הם לרוב פרקטיים יותר מאשר תיאורטיים והנה יום עיון שמעורר עיסוק מעמיק בהתפתחות ההפרעות.
חזרה למעברה בשנות ה-50 של המאה הקודמת, מתוך עיניה של חנה אזולאי-הספרי, בסרט "שחור", זורקת אותנו בעוצמה רבה אל תוך מערבולת של התייחסות תרבותית של עולמות רוחניים המשפיעים על כל התמודדות בחיה המורכבים של המשפחה המרוקאית-המסורתית. ועם מה הם לא מתמודדים שם? עיוורון, נישואין כפויים של אחיינית עם דודה על מנת לפתור את בעיית הרווקות המאוחרת שלו, פיגור, חזרה בתשובה, אונס, הפלה ובמרכז העניינים כמובן, מחלת הנפש של פנינה בעלת הכוחות המאגיים, אשר משמשת יד ימינה של אימה בביצוע טקסי ה"שחור" כפתרון אופטימאלי וברירת המחדל עבור כל בעיה ומצוקה. אותם כוחות מאגיים משמשים בסרט בערבוביה, הן ככוחות הפוגעים והם שורשן של בעיות ומאידך הם משמשים ככלי להתמודדות עם כל משבר או מצוקה, אף כאלו שהמאגיה אינה שורשן. טקס ה"שחור" הוא ההתמודדות הנורמטיבית בתרבות המוצגת, אל מול ה"מוסד" הפסיכיאטרי, שנתפס כברירה הנוראית ביותר עבור פנינה, חולת הנפש.
ואולי, חולפת מחשבה מערבית בראש, אולי עם כל כך הרבה צרות מכל עבר, זו הדרך שמאפשרת התמודדות? אולי היאחזות במאגיה ובכוחות מיסטיים נסתרים היא הביטחון בתוך הכאוס הנורא?
ומתוך המשפחה המסורתית הנטועה באמונה מאגית, צומחת לה רחל-חלי, הצברית, שיוצאת לפנימיה ובתהליך הסוציאליזציה הישראלי משתלבת במרכז התרבות המודרנית והריאלית, כמגישת תוכנית טלוויזיה מצליחה, בניגוד גמור לכל העולם בו היא גדלה ובהתכחשות לאחותה, חולת הנפש המייצגת את המאגיה ואת הטירוף.
פרופ' יורם בילו, חתן פרס ישראל, הוסיף עומק והמשגה לסיעור המוחין והרגשות בעקבות הצפיה בסרט. כבר עשרות שנים שפרופ' בילו משלב במחקריו בין פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה, וחוקר את השילוב שביניהם. בראיון שנערך איתו (הארץ 21/5/2015) הוא מעיד על עצמו ואומר " המחקר שלי נעשה מתוך כבוד, אבל גם מתוך זרות".
עמדת האנתרופולוג היא עמדה של זרות, כפי שאמר בהרצאתו, שהרי קל יותר לזהות את השפעת התרבות ב"חוץ" (האחר האקזוטי) מאשר בבית: התרבות שלנו שקופה. ללא הזרה מכוונת, היא נתפסת כמציאות. מאידך, עמדת האנתרופולוג מחייבת התבוננות ניטראלית ומכבדת ביחס למושאי מחקרו, עמדה שגם עבורנו, אנשי המעשה בתחום בריאות הנפש, כל-כך הכרחית, בבואנו לתת שירות רגיש-תרבות ללקוחותינו המתמודדים.
מתוך דבריו, אני מבקש להתחיל בנקודה שהוא ציין בשולי דבריו ורלוונטית לפלח באוכלוסית ישראל בימינו, אותה הוא חקר ופרסם בספרו האחרון , חסידי חב"ד. יש בין חסידי חב"ד שמכחישים את מותו של הרבי מלובביץ' ואף מוכנים להשבע שראו אותו בעיניהם. לשיטתו של פרופ' בילו הסבר קוגניטיבי-תרבותי לתופעה זו עדיף על הסבר פסיכיאטרי של דלוזיות או הלוצינציות.
דוגמה נוספת, בקרב יהודי אתיופיה אנו מוצאים את ה"זאר", תופעה של "איחוז", בו ישות רוחנית חודרת לגופו של אדם ושולטת בזהותו.
אלו דוגמאות מקומיות, אולם פרופ' בילו לא הסתפק באלו, אלא תיאר דוגמאות חובקות עולם של תופעות אשר במונחים פסיכיאטריים מערביים היו מקבלות אבחנות מתוך ה-DSM על מהדורותיו השונות, אולם בהתבוננות אנתרופולוגית ובגישה ההקשרית שהוצגה בהרצאה, לא ניתן לייחס לקבוצה אתנית פתולוגיה אבחנתית כמקובל. האבחנות המקובלות מושתתות על התבוננות אוניברסאלית על מבני הנפש וביטויי מצוקה נתפסים כישויות מחלה אוניברסאליות, המוסברות בתהליכים או חסכים ביולוגיים, פסיכולוגיים או סוציולוגיים, על פי אותה תפיסה אוניברסאלית. הסיווג הפסיכיאטרי מבוסס על פסיכופתולוגיה אינדיבידואלית אבל הפרעות תלויות תרבות משקפות בחלקן תהליכים בינאישיים וחברתיים שאינם ניתנים לצמצום לרמה האינדיבידואלית.
פרופ' מקס לכמן השלים את התמונה והתאמתה לערכי ההחלמה, בפאנל שנערך לאחר ההרצאה.