אירוע משותף של שק"ל ויספר"א: בריאות נפשית כתוצר חברתי-קהילתי וביטוייה בקולנוע הישראלי והעולמי
27.10.2015
סיקור (מתוך עלון יספר"א) - מיכל אפרת-אליאב
ערב "סרטים יוצרים מציאות", שנערך בסנימטק הירושלמי ב27 לאוקטובר, שילב צפייה והרצאות העוסקים בחייהם של אנשים המתמודדים עם מצבי חיים מורכבים.
סילביה סטלר -לזוביק יו"ר יספר"א וד"ר מקס לכמן, חבר הועד המנהל, פתחו את הערב. ד"ר עמנואל שן, הרצה על הצגת דרכי השגעון בסרטים ופרופ' פסח ליכטנברג, מנהל מחלקת גברים בבית החולים הרצוג, שם דגש על הכוונת הטיפול באופן שבו ניתן לעזור לאדם הסובל בצורה מיטיבה וצמצום העיסוק באשר לאופי האבחנה ממנה אותו אדם סובל.
הסרטים שהוצגו – "יונה" – חייה הסוערים והתמודדותה של המשוררת יונה וולך, "קומיקו ציידת האוצרות", "מאמי"- התמודדות של ילד ואימו עם מצוקתו הפנימית ועומסי היום יום. "את מחייכת חזרה", "הפרש הבודד" ו"דו קוטבי"- תיעוד עצמי במאבק לחזור לחיים לאחר אשפוז.
מבין הסרטים שהובאו אתייחס לשני סרטים "קומיקו" ו"הפרש הבודד". שני סרטים אלו עסקו במרכיב הפסיכוטי הפעיל הניתן להבנה כמקור לחיות ולכאב כאחת. אלו הם שני סיפורים שונים שבאחד מהם הגיבור בוחר להזדהות באופן מוחלט עם אותה פנטזיה שלה אין גבולות. פנטזיה "המוציאה את האדם מן העולם" - כפי שהיה ניתן לראות ב"קומיקו". ובשני, הבחירה של הגיבור בצמצום אקטיבי של אותו חלק עוצמתי, המאפשר לו לחיות "כבן העולם הזה", כפי שניתן לצפות ב"פרש הבודד".
"קומיקו", אישה נאה אינדיווידואליסטית, הנמצאת בסוף שנות העשרים לחייה, נולדה למשפחה יפאנית המאופיינת בתפיסות מסורתיות. קומיקו, אשה שגדלה בעולם רגשי מצומצם, דיכוטומי שבו אין מקום לגוונים של אפור, מגלה בהתנהגותה פער ההולך וגדל בין דרישות המציאות החיצונית, לבין הצרכים של המציאות הפנימית שלה. תפיסתה החד צדדית המצדדת בפנטזיה האישית שלה הולכת ומחריפה, עד להזדהות המוחלטת עם אותו "אוצר נעלם" שהיה חבוי בתוך תוכה ושנחווה כחיצוני לה.
ה"אוצר הנעלם" שרק לעת עתה נחווה על ידה כאוצר גלום, חובה בתוכו הבלעות לתוך פור. פור שהינו "קליפה" המשתלטת על כל ישותה, ושאינה מאפשרת לקומיקו להיות בדיאלוג עם העולם החיצוני. קומיקו נשארה בגן העדן הפרטי שלה ללא יכולת להיות בדיאלוג עם העולם והשוכנים בו למרות הושטת היד של הסביבה אליה.
לעומת סיפורה של "קומיקו", "הפרש הבודד" מבוסס על סיפורו האמיתי של אלוף שחמט שהשתחרר מאשפוז והקדיש את עצמו להוראת המשחק כדי להציל ילדים ממעגל העוני והאלימות. ניתן היה לראות באורח חייו של גיבור הסיפור את השימוש בהתמודדויות שונות שהמציא לעצמו שמטרתן היתה לנסות לצמצם ולארגן את שברירי העוצמות והכאבים הרגשיים לכדי שמירה על יציבות ו"ונורמליות שגרתית". יציבות שהשפיעה רבות לתרומתו הפרודוקטיבית לחברה.
אמנם בריאות נפשית עשויה להתפתח כתוצר חברתי קהילתי ולהיות מושפעת מהקונטקסט הסביבתי, אך עד כמה ידינו משגת להושיט "זרועות דיאלוגיים" אל אותם אנשים הסובלים כל כך והמתקשים להנגיש את עולמם אלינו?