ספרו של ד"ר סלייד

סיקור(מתוך עלון יספר"א)- חגית גור-זיו, מנהלת שותפה בתכנית לחינוך לצדק חברתי, סביבתי וחינוך לשלום, סמינר הקיבוצים

זמן רב חיפשתי אחר גישה העוסקת במוגבלות סוציו-פסיכיאטרית* מתוך תפיסה חברתית המבוססת על זכויות אדם. לכן שמחתי כל כך להגיע לסדנה בנושא ההחלמה וספרו של מייק סלייד. רון שור הנחה את הסדנא יחד עם דיוויד הריס והשילוב ביניהם היה מעניין ומאתגר. רון הבהיר את התיאוריה והעקרונות של ההחלמה, והנחה שיח שבמהלכו נדונו אירועים ודילמות מן העשייה של המשתתפים. דיוויד הוסיף את נקודת מבטו האישית כמתמודד שעבר תהליך החלמה ועוסק בסנגור. התובנות שלו, הנובעות מניסיונו האישי, היו מעמיקות, משכילות ומאירות עיניים. השילוב בין ההסברים המדויקים של רון והתגובות של דיוויד ריתק אותי.
רון שור הציג את נושא ההחלמה האישית על פי ספרו של מייק סלייד: עקרונות והגדרות של החלמה, המרכיבים ההכרחיים להחלמה, יישום המימדים השונים של החלמה, הצבת מטרות מכוונות החלמה, הערכה מכוונת כוחות, בניית יחסים מכווני החלמה והתמודדות עם סיכונים מזיקים וסיכונים חיוביים.

אין דרך אחת נכונה לחוות החלמה. ההחלמה היא תהליך אישי, ייחודי ומשתנה לאורך זמן. לכן, מתן סיוע מתוך פרדיגמה של החלמה חייב להיות מותאם לכל אינדיבידואל על פי משתנים אישיים. גישת ההחלמה מציבה אתגר למערכת השירותים, הנדרשת ליצור התאמות לכל מתמודד/ת עם מוגבלות סוציו-פסיכיאטרית, ללוות אותו/ה במסע האישי ולא לעבוד לפי סכמות קבועות מראש. תהליך ההחלמה מכוון לקראת יצירת חיים מלאים ושלמים שיש בהם, למרות הקשיים, תקווה, חיים לצד המגבלה ולא תחת שליטתה.
המפגש עם גישה הנובעת מפרדיגמה אחרת שגורמת לחשוב, ומזעזעת את הנחות היסוד הקיימות, אינו פשוט. בסדנא הטרידה השאלה של התרגום הפרקטי לחיי היום יום. איך עושים את זה? איך מתמודדים עם הסתירות? אם מומלץ לכבד את רצון המתמודד/ת, מה קורה כשרצונו/ה נוגד את הבנת המטפלים, או את השכל הישר, או את המלצת הרופא? מהו הגבול של לקיחת סיכונים? מי קובע אותו? ואיך יוצאים מהסבך של מי שההתמודדות שלו החלה לפני 20 שנה, ובינתיים השתנתה פרדיגמת השיקום? ומה עושים בשיקום עם הפער החברתי-כלכלי בין מי שיש להם ומי שאין להם והטיפול הלא שוויוני שמבדיל אותם?
אחד המשתתפים הציג דילמה בעבודה עם מתמודד שהחל בתהליך החלמה מעודד, והגיע להבנה שהוא צריך לנהל את ענייניו בעצמו. לאחר שלקח אחריות ויזם מעבר לתעסוקה אחרת, הוא ניסה להתאבד. "לדחיפה לעצמאות יש מחיר. הוא (המתמודד) היה מוכן לנוע. אבל הוא כנראה היה זקוק למערכת מכילה אחרת בקהילה התומכת שלנו...".
ארבעה מפגשים חלפו מהר מדי. הרגשתי צורך להמשיך ולדון, לשמוע וללמוד מניסיונם של המשתתפים/ות והמנחים. המפגש עם אנשי מקצוע וההזדמנות לשמוע על דילמות איתן הם מתמודדים, להקשיב לנקודת מבטם השונה משלי, הייתה זכות נוספת בסדנא.
בסרט שיצרתי עם תרצה אבן, "שקופים בעולם, החיים עם בן/בת חולי נפש במשפחה" מדבר ג'ון, עלExtraordinary Ordinary People , אנשים רגילים לא רגילים, אותם הוא פגש במהלך המסע האישי עם בנו, מוסיקאי מוכשר המתמודד עם מוגבלות סוציו-פסיכיאטרית. הייתה לי הפריבילגיה לשבת בסדנא עם אנשים רגילים, בלתי רגילים: אנשי שיקום, עו"סים, מדריכים בהוסטלים, מתמודדים נותני שרות, הייתה לי הפריבילגיה ללמוד מהם, מרון שור ומדיוויד ועל כך אני אסירת תודה.
* אני משתמשת במושג מוגבלות סוציו-פסיכיאטרית שלמדתי מפרופ' ארלין קנטר במקום המושג מחלת נפש. המינוח מחלת נפש נובע מהגישה הרפואית שאינו מבטא את השקפתי והוא גם שגוי. המושג מוגבלות סוציו– פסיכיאטרית מבטא את הגישה החברתית הרואה במוגבלות תוצר של החברה המגבילה והקשיים אתם האדם מתמודד/ת.