האמנות כגשר אל הקהילה

סיקור הכנס: דר' גליה מורן, חוקרת ומרצה בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון

זכיתי להשתתף בכנס לרגל חמש שנים ליספר"א, שהתקיים במוזיאון ישראל בירושלים ביוני האחרון. הכנס נקרא: "מהפנים אל החוץ – האמנות כגשר אל הקהילה", כותרת שיכולה להישמע עמומה או יומרנית משהו בעבור יום עיון חד פעמי שכזה. עם זאת, כבר מהרגע הראשון הכותרת קרמה עור וגידים ולצידה התפתחה בי תחושת השראה ותובנה.
יו"ר הוועד המנהל של יספר"א, הגב' סילביה טסלר-לזוביק, פתחה את היום בשיר של רחל המשוררת "גן נעול" והעלתה את עצם התהוותה של "בועת השיקום" – התפתחות התחום מעל כעשור, בעוד הוא נותר מנותק מהקהל הרחב - והזמינה למוסס את הגבול הזה. ואכן אפשר לומר שהמשך היום היווה מהלך טבעי, בזעיר אנפין, של חזון זה.
היום החל מהרצאתה של אוצרת אמנות עכשווית, הגב' רות דיירקטור, שעסקה באמנות של אאוטסיידרים והשפעתה על הזרם המרכזי באמנות. בידענות ובהתלהבות ובליווי יצירות אמנות מרתקות, סחפה רותי את הקהל בתיאוריה על הקדמתם של אמנים אאוטסיידרים את המיינסטרים באמנות ותרומתם לעושר התרבותי העולמי. כבר כאן 'נפל לי אסימון' אחד לגבי החלק הראשון בכותרת הכנס – "מהפנים אל החוץ": התייחסותה ליצירות האמנות במרכז ואל בני האדם שיצרו אותן כאל אמנים, קודם להיותם כל דבר אחר (קרי אנשים בתפקידי שוליים כגון חולים, הומלסים, אסירים, וכו'), שמרה את מוחי מנטייתו האוטומטית לקרוס אל סכמות וסטריאוטיפים ויצרה נקודת מבט, שמתמקדת באסתטיקה ובייחודיות שבכל יצירה, כמו גם בהוויה האנושית האוניברסאלית של כל יוצר. כל זאת ברגישות, תוך הבאת חוויות של סבל ולעיתים ריפוי, שהיו כרוכים בתהליכי היצירה. 'אסימון נוסף', שנגע לחלק השני של כותרת הכנס – "האמנות כגשר אל הקהילה", נפל אצלי פעם נוספת במהלך הרצאתה וזאת בחלק בו התייחסה הגב' דירקטור לתפקיד המרכזי של אוצרים אינסיידרים אשר הביאו את יצירות האמנות הללו להכרה במיינסטרים התרבותי. הדבר קרה, לעיתים, בשל מזל של היות האדם הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון (למשל אדם שמבין באמנות אשר השכיר את חדרו לאומן אאוטסיידרי) ולעיתים באופן מכוון יותר, על ידי אנשים (בחלקם פסיכיאטריים), שידעו לחפש באופן אקטיבי את אותה אמנות אאוטסיידרית. היכולת לזהות את האמן האאוטסיידרי, שלרוב אינו יוצר בכדי להציג בפומבי את יצירותיו, או לפחות מונע מתהליכים פנימיים, שאינם תלויי משוב חיצוני (למשל, אנשים שיוצרים מתוך סבל, שעמום, במצבי כליאה, אשפוז ועוד) ולהביאו למרכז הבימה הינו קריטי שכן אילולא חוליה מקשרת זו – יצירות האמנות הידועות כיום לא היו מקבלות במה או השפעה כלל. בשבילי – ובהקבלה לעולם השיקום ומגעו עם העולם הרחב יותר – המונח של אומנים אינסיידרים העלה את השאלה לגבי תפקיד האנשים הקשורים לעולם השיקום, על כל מרכיביו (קרי: קובעי מדיניות, אנשי מקצוע, בני משפחה ומתמודדים), במגע עם הציבור הרחב, ובאיזה אופן.
תשובה חלקית ומרעננת קיבלתי לשאלה זו, בהמשך התכנית, ששילבה סדנאות שונות סביב נושאים של אמנות, שכללו חלקים מיינסטרימים וממוסדים (כגון סיורי אמנות בין מיצגי המוזיאון) לבין סדנאות שמתייחסות להתערבויות באמנות עבור טיפוח תהליכים של החלמה ו/או סדנאות על אמנות שיוצרים מתמודדים לצורכי החלמה ו/או מסחר (אמנות האאוטסיידרים?). אציין למשל את הסדנא - "הנשמה מילולית" שהונחתה על ידי ד"ר קרן פייט, מרצה בתחומי ספרות, תרבות וקולנוע. הסדנא עסקה באופן בו כתיבה אוטוביוגרפית יכולה לשמש ככלי שיקומי. משתתפי הסדנא חוו כתיבה אישית, שיתפו בתוצרי הכתיבה והוצג בפניהם מודל עבודה שיושם בפרויקט כתיבת סיפורי חיים בקהילה, בין מתמודדים לבין תושבי קריית שמונה. בדיון שהתפתח במהלך הסדנא נדונו כלים מעשיים שונים לעידוד יצירת סיפור חיים מעצים המדגיש יכולות תוך מתן מקום לכאב ולסבל. סדנא אחרת - "הקו הבודד במרכז הוא אני", הונחתה על ידי דודי אלדר ודלית שרון, אשר הציגו עבודות של דודי מתוך התערוכה "קו וחומר", שהוצגה בבית בינימיני, לצד תהליך העבודה המשותף שלהם בהקמת התערוכה. במפגש, שיתף דודי באופן ישיר ומרגש  את הקהל בהתמודדות שלו עם "המחלה" (כפי שהוא קורא לזה) ובמקביל בעבודתו האמנותית שדורשת דיסציפלינה של עבודה יום יומית, חריצות  ומקצועיות רבה. בתגובה, הקהל המרותק התרשם מאיכות העבודות של דודי ושאל אותו שאלות משמעותיות וחשובות שנוגעות לקשר, אם קיים, בין עובדת היותו אמן לבין ההתמודדות הנפשית שלו - שאלות שאין עליהן תשובות ברורות שהרי אישיותו של האמן אינה ניתנת לפרוק והיצירה האמנותית היא תוצר של סך כל חוויותיו של היוצר.
כל סדנה בפני עצמה ותצריף הסדנאות יחד הצליחו ליצור מרחב אחר בו האמנות היא הציר המשותף והמרכזי להוויה אנושית, עשירה וייחודית. האווירה הדיפה ניחוח של נורמטיביות מרעננת ויצקה מהות חדשה למושג "שילוב קהילתי", שמקבל דגש לאחרונה. במרחב זה נפגשו מתמודדים, בני משפחה, אנשי מקצוע וקובעי מדיניות כבני אדם חווים ראשית לכל.
נהניתי מאוד ומצפה לכנסים הבאים.