הגדרה עצמית

סיקור הכנס(מתוך עלון יספר"א)- איילה פרידלנדר כץ

כנס יספר"א השנתי נערך בירושלים בחודש יולי 2012, והתארח בבית-הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית באוניברסיטה העברית, על-ידי תכנית ההתמחות בשיקום בבריאות הנפש, בניהולו של ד"ר רון שור. להלן סיקור התכנים, בדגש על ההרצאה המרכזית של פרופ' ג'ודית קוק.

פתח את הכנס פרופ' יגאל גינת, מרצה בתכנית ההתמחות ויו"ר עמותת רעות, בדברים שנשא לגבי שינוי עמדות בקרב אנשי מקצוע – המעבר מהתמקדות בהפגת סימפטומים, למיקוד על תפקוד, עצמאות, וחיים משמעותיים. פרופ' גינת דיבר על נושא ההכשרה לשיקום בבריאות הנפש, ציין את מיעוט התכניות האקדמיות העוסקות בתחום, וקרא לעודד פתיחת תכניות נוספות. בהקשר זה הוזכר בית-הספר לשיקום כמקור מרכזי ללמידה בתחום, והוצע פיתוח של תכנית לתואר ראשון בשיקום, בשיתוף פעולה עם נכויות גופניות. פרופ' גינת קרא להידוק הקשר בין האקדמיה לבין השדה, ולהיערכות לקראת הרפורמה הביטוחית, הדורשת יצירת תיאום מירבי בין המערכת הרפואית לבין המערכת הקהילתית-שיקומית. פרופ' גינת סיים את דבריו בציון תפקידה החשוב של יספר"א נוכח מגמה של חולשת הלובי החברתי, להתנגד לזרם הזה, לקדם את השיקום ולהפחית את הסטיגמה.

מר יואב קריים, יו"ר המועצה הארצית לשיקום בבריאות הנפש, בירך את באי הכנס והתייחס לצורך בהפיכת תחום השיקום בבריאות הנפש לפרופסיה, דרך התייחסות לשאלה – מיהו איש השיקום בתחום בריאות הנפש? הוא ציין בהקשר זה גם את הצורך להתייחס לשמירת זכויות העובדים בשיקום. מר קריים העלה את סוגיית ההשפעה על מדיניות בתחום השיקום כחלק מתפקידי המועצה, התייחס לצורך במתן כלים לעבודה שיקומית ובהקשר זה ציין את גישת השותפות כעיקרון מרכזי. מר קריים הציג את הצורך לצמצם את השימוש בהוסטלים ומפעלים מוגנים, לטובת תהליך גובר של השתלבות אמיתית בקהילה. עמדה זו כוללת את העברת האחריות והבחירה למתמודדים והגדלת האוטונומיה שלהם. שכן הניסיון מלמד שאנשים תמיד מפתיעים אותנו, כאשר ניתנות להם בחירה ואחריות. 

ההרצאה המרכזית בכנס ניתנה על-ידי פרופ' ג'ודית קוק, מהמחלקה לפסיכיאטריה, אוניברסיטת אילינוי בשיקגו, ארה"ב, בנושא של כלים לקידום הכוונה עצמית בתהליכי החלמה. פרופ' קוק פתחה את הרצאתה בהתייחסות לצורך בסנגור, מול כל הגורמים הרלוונטיים, על מנת להבטיח את ההכרה ששיקום פסיכיאטרי הוא אחד הדברים היחידים שעוזרים לאנשים להגיע להחלמה: חיים בקהילה, בכבוד ותרומה לחברה הכללית. השגת חיים משמעותיים כרוכה בלקיחת סיכונים, לצד הזדמנויות להרוויח ולצמוח. לא תמיד אנחנו מזהים את הסיכונים הכרוכים ביציאה מתפקיד המטופל, ויש להתייחס לשאלה איזה תמיכות ושירותים דרושים על מנת לקחת את הסיכונים הללו. פרופ' קוק התייחסה ללקיחת סיכונים בתהליכי קבלת החלטות, וציינה את הרתיעה מסיכונים כתכונה אנושית שגורמת לשאוף למטרה בטוחה, גם אם היא לא מספיק טובה. פעמים רבות נעדיף את הידוע והבטוח על פני מטרה גבוהה יותר, הכרוכה בסיכונים וסיכויים מופחתים. גם לרתיעה מאובדן יש עוצמת השפעה ממשית על הנכונות ללקיחת סיכונים. במצב זה העיסוק מתמקד במניעת הפסדים, במקום בהשגת הדבר הרצוי באמת. אי-וודאות היא מרכיב מרכזי בעיסוק בבריאות הנפש, וגורמת לעתים לתפיסה שהפסד יהיה גרוע יותר ממה שניתן להשיג. לכן אנו עוסקים בשאלה: מה ניתן לעשות כדי שהסיכונים יהיו בטוחים יותר וניתנים לניהול (Managable). פרופ' קוק הסבירה כי כאשר אנשים עושים שינויים ומעברים, נשאלת השאלה האם נעזור להם להשיג חיים בינוניים או חיים משמעותיים? מרק טווין אמר: "למה לא לטפס עד הצמרת, אם שם נמצאים הפירות?".

קיימים מספר כלים ומודלים שאת חלקם אפרט, שניתן להשתמש בהם כדי לסייע לאנשים בקבלת החלטות במגוון תחומים: קבלת החלטות משותפת (Shared decision making); תעסוקה נתמכת (Supported employment); השכלה נתמכת (Supported education); תמיכת עמיתים/עזרה עצמית (Peer support/Self help); הכוונה עצמית (Self direction). שירותים המנוהלים על-ידי צרכנים קיימים, אך פרופ' קוק מציינת כי קשה ליצור תנועת צרכנים שתוכל לנהל שירותים ולקבל תקציבים לשם כך, אלא אם שתי התנועות – המקצועית והצרכנית, יפעלו יחד לשינוי.
בהמשך הרצאתה התייחסה פרופ' קוק למושג של קבלת החלטות משותפת, שהוגדר כתהליך משותף של נותן שירות ולקוח, שבו לשניהם אחריות פעילה משותפת (50%/50%) בהגעה להחלטה מושכלת, מבוססת על ידע. בתהליך זה נדונה השאלה מה עובד ומה לא עובד לגבי הלקוח, כאשר נותן השרות יכול להביע עמדה לגבי סיכונים ויתרונות בבחירה. ישנן עדויות מחקריות לכך שהחלטות משותפות הובילו לתוצאות טובות יותר. יחד עם זאת, במציאות לא תמיד מצליחים לעשות זאת, ופותחו מספר דרכים מובנות לקיים קבלת החלטות משותפת. כלים אלה כוללים שיתוף של נותן השירות בידע ומידע וכן בחוסר במידע לגבי בחירת שירותים ותמיכות. נותני שירות משתפים בהמלצותיהם אך לא מחליטים במקום הלקוח, ומבטיחים שהלקוח יכול לא להסכים. דרושה מודעות של הצדדים לאי-וודאות שקייימת בתהליך, ולכך ששום צד לא בטוח בתוצאות ההחלטה.

פרופ' קוק הציגה מספר כלים, להלן כמה דוגמאות:

• כלי של ד"ר פטרישיה דיגן: Common ground – לקבלת החלטות משותפת לגבי טיפול תרופתי.
• חוברת לצרכנים שמסייעת לפתוח דיון על שינוי בתהליך השיקומי ("Raising difficult issues with your service provider").
• "מדריך אוטוווה": דיון על תועלות וסיכונים ודירוג חשיבותם, עבודה עם אנשים בשלב טרום שינוי (Precontemplation) – מה עוזר לקבל החלטות, מה האדם מוכן לנסות, מה תפקיד העובד בתהליך ועוד. מדריך זה הוא כלי מובנה ופשוט, שכולל ארבעה מרכיבים: 1. הגדרת ההחלטה, 2. לוח זמנים, 3. תיעוד השלבים של קבלת ההחלטה (חשיבה על אלטרנטיבות, נטיות והעדפות), 4. יתרונות וסיכונים וחשיבותם. כלי זה מאפשר בחינה של העמדות של גורמים בעלי עניין ביחס להחלטה (הורים, חברים, אנשי מקצוע) והתייחסות לשאלת משקלם ותפקידם של גורמים חיצוניים בהחלטה. מרכיבים נוספים הם הגדרת המידע שחסר לקבלת החלטה, זיהוי התמיכות שדרושות להחלטה, לחצים שעשויים להיות מופעלים ועוד.
• UIC - כלי אינטרנטי חינמי המציע השכלה פיננסית, מתייחס ליכולת להבין ולנהל כספים והכנסות, לקבלת החלטות טובות עם מעט כסף שמקבלים בקצבה, וככל שמתקדמים בעולם העבודה. זהו נושא משותף לכלל האוכלוסייה, ועם זאת ניתן להשתמש בו לקידום החלמה: להבין כסף ולתכנן בהתאם לכסף הזמין. החשיבות בשימוש בכלי הזה הוא זיהוי המטרה שלשמה דרוש התכנון וההשכלה הפיננסית, על מנת לקיים מעקב אחר הכנסות והוצאות. קל יותר ליישם את הכלי בקבוצה, כחוויה מעניינת וחברתית.
• תעסוקה נתמכת: מודל מבוסס ראיות מחקריות, שיוצר רציפות של תקשורת בין גורמי טיפול וגורמי תעסוקה, בעזרת צוות רב-מקצועי (פסיכולוג, עו"ס, עמית-תומך) שפועל יחד להשגה ושמירה של מקום עבודה. המודל מדגיש השמה מהירה, ומאפשר תעסוקה מעברית כשלב של הכשרה לעבודה עם עבודה בפועל. המיקוד הוא על עבודה תחרותית בשוק החופשי, שדורשת בחירה מצד הלקוח, כך שיחווה אותה כעבודה שלו, ולא כעבודה זמנית שנקבעת על-ידי גורמים חיצוניים לו. יש לקחת בחשבון שהמעברים הם קשים ביותר עבור אנשים, כולל מעבר בתחום העבודה. פרופ' קוק מציינת כי במקרים רבים שירותים אינם יכולים לפעול לפי המודל באופן מלא, והאתגר הוא להתקרב לעקרונותיו ככל הניתן, למרות המחסומים (סטיגמה, חשש להשתכר באופן שיפגע בקצבה ועוד). קיים מסמך שמאפשר למתמודדים להעריך את מידת התאמתו של שירות למודל של תעסוקה נתמכת.
• השכלה נתמכת: שירותים המאפשרים השלמת 12 שנות לימוד, קורסים מקצועיים, השכלה גבוהה ועוד. פרופ' קוק הסבירה כי מתמודדים רבים נשרו ממסגרות לימודים בעקבות המחלה, ועם זאת מעוניינים להתקדם בעולם העבודה, קשה להשיג עבודה טובה ללא השכלה, במיוחד לגבי עבודות מתקדמות. לכן חשיבותה של השלמת השכלה בהגדלת ההזדמנויות התעסוקתיות. השכלה נתמכת מאפשרת מתן תמיכה לסטודנטים, סיוע בהשגת מימון ומלגות, כדי לעזור להם לבצע את הצעד הראשון בהתקדמותם.
• תכניות בהובלת צרכנים (Peer-led programs): בארה"ב קיימים כיום שירותים שמובלים על-ידי צרכנים וזוכים אף למימון ממשלתי. האפשרות של צרכנים להתאגד מסייעת לתמוך בלקיחת סיכונים, עם נותני שירות שיודעים על כך הכי טוב, מניסיונם האישי.
• WRAP (Wellness & Recovery Action Plan): מודל מובנה שמתמקד בניהול הבריאות האישית, באמצעות 8 מפגשים. המודל מתמקד בזיהוי של אסטרטגיות ותמיכות לקיום אורח חיים בריא, מתבסס על הנחיית עמיתים, ונמצא יעיל לניהול המחלה ולהכוונה עצמית של ההחלמה. מחקרים מעידים על כך שה- WRAP מסייע להפחתת סימפטומים, להפחתת חרדה ודיכאון, הגברת התקווה, הפחתת אשמה עצמית, שיפור איכות החיים, תורם להעצמה ולסנגור עצמי ועוד.

נסיים בציטוט מדבריה של פרופ' קוק:
"...את הלן קלר אתם מכירים? בוודאי. היא אישה שלקחה סיכונים – היא אמרה..שביטחון הוא בעיקר אמונה טפלה...הוא אינו קיים בטבע ובני האדם על פי רוב לא חווים אותו. הימנעות מסכנה אינה בטוחה יותר – בטווח ארוך – מהתמודדות ישירה עמה...כדאי לעודד לקחת סיכון במהלך תהליך ההחלמה. תיקחו את זה לעבודה שלכם".

פאנל: פרויקטים קהילתיים
במסגרת הכנס התקיים פאנל שעסק בפרויקטים קהילתיים, בהנחייתו פרופ' מרק גלקופף, שבו הוצגו ארבע תכניות מהעשייה השיקומית בארץ. בהרצאת הפתיחה לפאנל הציג פרופ' גלקופף את חשיבותן של קהילות בהשפעה על החלמה: השתתפות או אי השתתפות בפעילות של מסגרות קהילתיות ותרבותיות, עמדות הקשורות להיבטים תרבותיים, דתיים ואידיאולוגיים, יכולים להוות גורמי סיכון או גורמי מגן להחלמה. הקהילה אף מספקת רקע למשאבים האישיים להחלמה, בהם קבלת תמיכה והשגת משמעות. מחקרים לגבי טראומה מעידים על שונות רבה בין קהילות שונות בתגובתן לאירועים מעוררי דחק. נמצא כי מגוון של גורמים משפיעים על חוסנה של קהילה אל מול טראומה, בהם מגוון המשאבים החברתיים, היבטים של ההתפתחות הכלכלית, מימד של תקשורת ומידע, ומרכיבים של מסוגלות קהילתית. משתתפי הפאנל יציגו מגוון של פעילויות שעוסקות בהיבטים שונים של חיזוק המשאבים הקהילתיים עבור מקבלי השירותים.

1. נוגה שטיינמן - רכזת הסברה ארצית של תכנית 'עמיתים'' ורכזת 'עמיתים' במתנ"ס קריית אונו. "עמיתים" מבית החברה למתנ"סים ומשרד הבריאות, פועלת בעשרות מתנ"סים ברחבי הארץ, ומתמקדת בשתי מטרות עיקריות: 1. ללוות בתהליך השיקום וההחלמה אנשים המתמודדים עם מגבלה נפשית, המעוניינים להשתלב בפעילויות פנאי הפתוחות לציבור הרחב 2. פעילות בקהילה להגברת הידע ולשינוי עמדות בתחום בריאות הנפש. גב' שטיינמן הציגה עקרונות יסוד בקידום תהליכי החלמה אישיים, הכוללים עיצוב זהות, אוטונומיה והכוונה עצמית, תקווה, קשרים ויחסים ושיפור התפקוד בתפקידים חברתיים. החלמה מתרחשת בהקשר חברתי, ועם זאת סטיגמה מהווה מחסות ממשי בהשתלבות. לכן הצורך למקד פעילות גם בהיבט של שינוי חברתי בקהילה, באמצעות הסברה להגברת המודעות ושינוי עמדות. במסגרת תכנית עמיתים נעשות כמה פעילויות בהקשר זה: הסברה בלתי פורמלית, אירועי הסברה במסגרת חודש בריאות הנפש, סדנאות הסברה, הסברה על-ידי משתתפים וקבוצות משולבות. משתתפי התכנית מעידים על ההזדמנות לשייכות משמעותית לקבוצת אנשים מגוונת, שמהווה עבורם גשר לקהילה שמחוץ למעגל המתמודדים.

2. שרה דעאס-עירקי – מרפאה בעיסוק, מתאמת טיפול בסל שיקום מחוז דרום במשרד הבריאות. גב' דעאס-עירקי הציגה נתונים לגבי נפגעי נפש בחברה הערבית, דרכי התמודדות של נפגעי נפש בהקשר המשפחתי, והמלצות לפיתוח התערבויות ופרויקטים בעתיד. בנוסף, הוצגה פעילותה של "מסירה" – תכנית לקידום מעמדם של אנשים עם נכויות בחברה הערבית בישראל, בתמיכת ג'וינט ישראל. הוצגו נתונים המצביעים על פערים משמעותיים במימוש זכויות בקרב נפגעי נפש יהודים וערבים, בהם: רק 2% מהמאושפזים במחלקות-יום גרים בישובים ערבים, אל מול 70% מישובים יהודיים; בביטוח הלאומי 72% ממקבלי שירותי שיקום על רקע סעיף נפשי גרים בישובים יהודיים, לעומת 4% מישובים ערביים; בקרב מקבלי טיפול במרפאות ממשלתיות לבריאות הנפש 7% באים מישובים ערביים לעומת 67% מישובים יהודיים; 62% מהפונים המוכרים כמקבלי שירות במשרד הרווחה ומזוהים כבעלי בעיה נפשית מתגוררים בישובים יהודיים, רק 12% גרים בישובים ערביים. במעגל המשפחתי מתמודדים נוהגים להסתיר את המחלה מפני הסטיגמה, העשויה לפגוע באפשרויות להתחתן ולהיות חלק מהקהילה, ולוותר על רצונות אישיים שאינם מקובלים חברתית. הסטיגמה מהווה גורם עיקרי להימנעות מפנייה לעזרה, ותואר דפוס תרבותי המדגיש את חשיבותה של התחברות הפרט לחברה ולקבוצה, לעומת התפיסה האינדיבידואליסטית הליברלית. כך נוצרת מחויבות רגשית, חברתית וכלכלית בין הפרטים בחברה.
בהקשר הדתי תואר יחס של דחייה כלפי תחום בריאות הנפש מצד נציגי הדת, רווחת תפיסה שרואה מחלות נפש כתוצאה של התרחקות מהדת וקישור בין מחלות נפש לאמונות מסורתיות של כישוף ושדים.
תואר מבנה חברתי אבהי, שבו למשפחה תפקיד מרכזי כמערכת תומכת בתהליך הטיפול, וקושי רב ביציאה מהבית לדיור עצמאי. מצבן של נשים מתמודדות תואר כמורכב במיוחד בהיבט של יציאה ממעגל המשפחה הגרעינית.
גב' דעאס-עירקי ציינה כמה מחסומים עיקריים לפנייה של מתמודדים ערבים לשירותי עזרה, בהם פער תרבותי שיוצר העדפה לסגנונות טיפול שאינם רפואיים, קושי בחשיפת רגשות ועוד. כמו כן הזכירה מחסומים מערכתיים (מחסור בידע מותאם תרבות, היעדר מערכת הסברה בערבית ועוד), מחסור בשירותים, מחסור באנשי מקצוע בחברה הערבית וחוסר תיאום בין שירותים. המלצות לשינוי מתייחסות ליצירת שיתופי פעולה עם גורמי רווחה, שיתוף אנשי דת בקהילות, ראשי עיריות וכפרים, עבודה עם משפחות ושיתופן בתכניות טיפול, קידום המחקר וההכשרה לעבודה מותאמת תרבות, עבודה עם בני/ות זוג לתמיכה בגידול הילדים וההתמודדות החברתית של המשפחה, פיתוח שירותי-שיקום, הנגשת שירותים והגברת המודעות לתועלת בטיפול.
עם הגברת המודעות לצורך בפיתוח שירותים קהילתיים, פותחה תכנית "מסירה", בסיוע קרן טאובר, שפועלת לקידום מעמדם של אנשים עם נכויות בחברה הערבית בכמה אמצעים: הכשרת עובדים סוציאליים והכשרת אימאמים לטובת הקמת תשתית ארגונית וחברתית שתוכל להמשיך את המהלך ולהרחיבו; פיתוח שירותים מותאמים לאוכלוסיה. במסגרת התכנית לאנשים עם מוגבלות נפשית נפתח מרכז ייעוץ והכוונה למתמודדים ומשפחותיהם, המציע ייעוץ פרטני, קבוצת תמיכה ועידוד, הנגשת שירותים ומתן מידע. עד כה פועלת התכנית ב- 17 יישובים, בשיתוף עם 12 ארגונים. בתכניות אלה הופץ מידע מותאם שפה ל- 20,000 משפחות לגבי זכויות ושירותים, ונוצרו שותפויות עם מאות אנשי דת, אנשי מקצוע ופעילים עם נכויות. גב' דעאס עירקי חותמת את דבריה בהמלצה לקיים מחקרים בתחום זה ולפעול להגברת המודעות בקרב מתמודדים ומשפחות לגבי השירותים המוצעים.

3. רויטל ממן, עו"ס, מתאמת טיפול במשרדי סל שיקום בירושלים. עובדת בעיקר עם האוכלוסייה החרדית וחוקרת במסגרת עבודת תזה את הנושא של הורים מתמודדים מהחברה החרדית. גב' ממן הסבירה מהם הנרטיביים המרכזיים בחברה החרדית, שבמרכזם נרטיב התורה, וסביבה נרטיבים הקשורים למשפחה, קהילה, לימוד, מצוות ומסורת. הוצגו כמה השלכות בולטות על חייהם של מתמודדים בקהילות אלה: הלימוד כולל שלשה סדרי לימוד במשך היום, בין תשע בבוקר לתשע בערב, אופיו מעמיק ודורש רמה גבוהה של ריכוז. כאשר אדם חרדי אינו יכול לקיים את הלימוד בשל מוגבלותו, הוא עלול לחוות תחושת חוסר ערך או להחשיב עצמו כ"בטלן", כאשר גם מעמדה החברתי של המשפחה מוטל על הכף; במצב של אי-קיום מצוות לעתים נוצר קונפליקט פנימי שכולל אשמה ואף תחושה של "פורש מהציבור; הקמת משפחה נחשבת כמשימה מרכזית בחברה החרדית, כביטוי לכך שהתורה עוברת מדור לדור. בקהילות אלה נהוגה מסורת שידוכין, שלא מאפשרת הכרות ספונטנית, ועלולים לעלות קשיים מתוך חשש להשפעה גנטית של המחלה. המחלה מהווה איום על שידוכים של כל חברי המשפחה, ולכן נשמרת בסוד. בנוסף, מצוות רבות מתקיימות ברבים, בהן תפילה ולימוד תורה. אורח חיים חרדי מצריך נוכחות בסביבה שומרת שבת, כשרות וכד'. מרכיב נוסף בחברה זו הם גמ"חים וקיומה של תמיכה הדדית. מצבים של פגיעה במיומנויות אישיות, או חוויה של סטיגמה עצמית, עשויים להבליט את החריגות. שימוש במודל התערבות להפחתת סטיגמה עצמית – NECT, מאפשר אתגור ושינוי של תפיסת עצמי שלילית, באמצעים פסיכו חינוכיים, אסטרטגיות לחשיבה חלופית והבנייה נרטיבית.

4. איציק לוי, אח למתמודד, חבר בעמותת אנוש, יו"ר ועד משפחות במרכז ייעוץ למשפחות מתמודדים, מיל"ם חיפה. מר לוי חבר במסגרת מנהיגות מתנדבת בוועדים מנהלים בעמותת אנוש,  עוסק בתמיכה במשפחות ובפעילות קהילתית לקידום מעמדן של משפחות מתמודדים. מר לוי הציג את התמודדותן של משפחות דרך 4 שלבים: א. הלם, הסתרה, הכחשה, הסתגרות; ב. הסתגלות וקבלה; ג. תמיכה ושיתוף; ד. מעשייה למען עצמנו לעשייה למען הכלל: פעילות במרחב הציבורי. מר לוי הסביר כי למרות שלא כל המשפחות עוברות את כל השלבים, בכל מקרה מדובר בטלטלה קשה. לעתים, האפשרות להשתלב בעשייה, לתרום ולסייע לאחרים, היא שמאפשרת מעבר מחושך לאור. לעשייה של משפחות המתמודדים כמה מטרות: 1. חיזוק שיתוף הפעולה בקשר שבין מתמודד-משפחה-מטפל, שאותו מתאר מר לוי כמשולש שווה צלעות, כל אחת מהן חיונית ותורמת במידה שווה. 2. ליווי ותמיכה למשפחות חדשות. 3. הפגת סטיגמה עצמית וסטריאוטיפים. 4. הנגשת מידע וקבלת תמיכה – באמצעות מרכזי סיוע. תוארו שבעה מרכזי מיל"ם של עמותת אנוש, והוסברו עיקרי הפעילות במרכזים אלה:
א. גיבוש אמנת זכויות של בני משפחה, שנבנתה באמצעות צוות היגוי בשיתוף-פעולה של נציגי משפחות ומשרד הבריאות. האמנה מציבה את המשפחות כגורם שוויוני וחשוב, מדגישה את שיתופן בכל חלקי השיקום ואת הצורך בהכרה וסיוע למשפחות לכל אורך שלבי המחלה.
ב. מפגשים עם נציגי צוותים של בתי חולים פסיכיאטרים. הוסבר כי מפגשים אלה יוצרים שיח משמעותי, התורם לשני הצדדים – מטפלים ומשפחות. פעילות זו מאפשרת פיתוח מענים, וצוין כי מתקיים פרויקט של ליווי משפחות באשפוז ראשון על-ידי משפחות וותיקות בבי"ח שלוותא, שהורחב אף למרפאות החוץ. מעורבותן של המשפחות לא פוגעת במערך המקצועי ואף תורמת לו. למשפחות שנתקלות בקושי להיחשף ולדבר, המפגש עם משפחות אחרות מסייע מאוד.
ג. עבודה עם קופות-החולים, רופאי משפחה ומסגרות שיקום: יידוע לגבי מרכזי תמיכה.
ד. "משפחות למען משפחות": פורומים של נציגי המשפחות המתכנסים כמרחב להתייעצות ושיתוף בכל נושא, וכן מובאות הרצאות של אנשי מקצוע ומתמודדים. מועדוני משפחות מתקיימים גם עבור דוברי רוסית ועבור הגיל השלישי. פעילויות אלה מאפשרות לשבור את מחסום הבדידות ולהנגיש מידע, גם דרך אתר מ.מ.ן שהוקם על ידי הורה. בעיית הסטיגמה גורמת למשפחות להישאר בהכחשה, הסתרה והדחקה. לכן פעילות נוספת נעשית מול התקשורת, מתוך מסר שאומר כי לא צריך להתחבא, אפשר להיחשף ולהישאר בחיים. מר לוי סיים את דבריו באמרו כי שילוב הכוחות בין משפחות לבין עובדים מקצועיים במרכזי מיל"ם, תורמת להנגשת המידע ושירותי התמיכה. תמיכה, ידע ומידע נותנים ביטחון לצלוח משברים. לכן כל המעורבים יוצאים נשכרים: המטופל, המטפל והמשפחה.