סטיגמה

תקציר הרצאה בנושא: סטיגמה, העצמה, ומעורבות צרכנים:
המאמצים הבינלאומיים לקידום ההחלמה בבריאות הנפש.
פרופ' פט קוריגאן

רציתי לדבר אתכם על הנושא שקרוב לליבי. אני מעין עורך דין מהמאה ה-19 בארה"ב, בתקופה של תהפוכות חברתיות. הנושא עליו אדבר הוא נושא הסטיגמה. רובכם מכירים את הנושא מעבודתכם, נושא הזקוק לטלטלה. נתחיל בציטוט של בוקר טי וושינגטון: "הצלחה נמדדת במכשולים שאנו מתגברים עליהם, בזמן שאנו מנסים להצליח". וושינגטון היה עבד משוחרר, דמות חשובה בהיסטוריה האמריקאית.
בזמן שיש לנו היום, נדבר על הנושאים הגדולים האלו. מה זה סטיגמה? ואיך לתקן את זה – איך להפסיק את זה? איך מודדים את זה? יש הרבה תוכניות כנגד סטיגמה, ויש למקד את המשאבים בתוכניות שיעבדו. אני בשלושה כובעים כאן: אני פסיכולוג קליני, שהעביר תוכניות שיקום לאנשים עם מחלות נפש קשות- סיוע לאנשים, שלמרות המגבלות שלהם, מתקשים למצוא עבודה במסגרות מתאימות ומגורים. המכשול העיקרי הוא הסטיגמה – מעסיקים לא רוצים להעסיק אותם, בעלי בתים לא רוצים להשכיר להם דירות. אני גם חוקר, ערכתי כ-70 מחקרים ב-12 השנים האחרונות, כולל אחד על 1800 צרכנים לגבי תוכניות סיוע עצמי, מחקר על מעסיקים, מחקר של משרד הבטחון (חיילים רבים חוזרים עם הלם קרב מהמזה"ת). לכן אני יכול לאסוף מידע ולנתח אותו. אנו עובדים עם ארה"ב וגם מדינות אחרות רבות. הכובע השלישי הוא אישי: אני צרכן של שירותים לאנשים עם מוגבלות נפשית. הייתי מאושפז, לקחתי תרופות. עשיתי הרבה כדי "לקלקל" את ההשכלה שקיבלתי. למרות זאת הייתי מסוגל להתגבר על המוגבלות. אך אני יודע מה זה סטיגמה מנק' מבט אישית. לפני כשנתיים הייתי צריך להתאשפז בשל מחלה פיזית. זה היה בשעה מאוחרת, וצלצלתי לאשתי: אני בביה"ח אבל זה לא בגלל שאני משוגע. פעם אחרת הייתי בכנסיה וסיפרתי על הרקע שלי... קשה להתרחק מהסטיגמה, ולכן נדבר היום על דרכים להתמודד איתה, ומאיפה היא באה.
סם קין כתב ספר "הפסיכולוגיה של העויינות". בהיסטוריה האמריקאית התפישה של אנשים שחורים היתה מבוססת על סטיגמה וגרמה להפלייתם. כך גם לגבי יהודים – תעמולה נאצית הציגה יהודים כחיות.
הסטיגמה של קבוצות אתניות השתפרה, בארה"ב. כשהייתי ילד היה ניתן לראות סרטים ותוכניות טלוויזיה שהציגו קבוצות שונות – נשים, שחורים – בצורה משפילה. זה השתנה, אך היחס כלפי אנשים עם מוגבלות נפשית לא השתפר בהרבה. בסרטים, למשל, חולי נפש מוצגים כאנשים מסוכנים, כרוצחים – למשל בסרטי אימה פופולאריים. כמובן, שקל יותר להשתמש בסטראוטיפים בסרטים ותוכניות טלוויזיה, אבל גם בעיתונות הממוסדת – כולל עיתונות צהובה כגון ה"פוסט" – מציגים אנשים עם מוגבלות נפשית בצורה סטריאוטיפית. כך גם ב"רידר", שהוא עיתון יותר מכובד. פורסם לפני 5 שנים סיפור על רופא אשר הרג את אשתו בהתקף פסיכוטי, הוא אושפז ושוחרר לקהילה. הרופאים, עורכי הדין, המשטרה – כולם חשבו שאפשר להחזירו לחברה. העיתון פרסם את הסיפור הזה תחת הכותרת "האם האיש הזה הוא מפלצת?". אף כי הסיפור עצמו היה מאוזן, הכותרת היא מה שאנו זוכרים – והיא משווה בין אנשים עם מוגבלות נפשית למפלצות.
סטודנט שלי מצא כתבה שם נאמר שפאט קוריגאן הוא מהמר משוגע. בפרסום גם רואים סטראוטיפים כאלו, כי הפרסום מבוסס על סטראוטיפים. המסר הוא עקיף, אך קיים שם. כך גם בקומיקס – כגון באיור הזה, של מאייר פופולרי. הציור מייצג את החולה בצורה מגוחכת.
חוק השוויון הישראלי מבוסס בין היתר על חוק השוויון האמריקאי, ה-ADA. בשנת 1995, חמש שנים לאחר חקיקת החוק האמריקאי, עדיין היה חשש כי בעקבות החוק אנשים עם מוגבלות נפשית "יציפו" את שוק התעסוקה.
סטיגמות "חיוביות" מציגות אנשים עם מוגבלות נפשית כילדים, שההחלטות בענייניהם מתקבלות ע"י אחרים – הורים, רופאים וכד'. בסרט "באטמן" חולים פסיכיאטרים בורחים מהשומרים שלהם ונהנים ביום חופש בירושלים.
באיור הזה, שנעשה ע"י מחלקת כוח אדם, מציגים אנשים עם מוגבלות נפשית באור מגוחך.

האם יש שיפור בתחום הסטיגמה? בחלון ראווה של בית דפוס הציגו שלט: "הדפס את מכתב ההתאבדות שלך כאן". האישה היא בעלת החברה, והיא לא הבינה מדוע אנשים התרעמו על הפרסומת.
בביה"ח בטרנטון – שם אושפז ג'ון נאש, בין היתר, פרצה שריפה. למחרת הכותרת היתה Roasted Nuts"", (בעברית:"אגוזים קלויים" – משחק מילים באנגלית.)
האם יש שינוי, ואיך נדע זאת?
ד"ר לינק אסף מידע בשנת 1996, והשווה לנתונים משנת 1956: האם האוכלוסיה ככלל רואה אנשים עם מוגבלות נפשית כמסוכנים. האם יש שינוי, לאורך זמן, בתפישה הזאת? כיום יותר אנשים רואים אנשים עם מוגבלות נפשית כמסוכנים למרות שקיווינו שחינוך והשכלה, יביאו לשינוי. במדיה– לפחות דרך הטלוויזיה, אנשים עם מוגבלות נפשית מוצגים כמסוכנים וזה תרם לתפישה החברתית הכללית. המחקר הזה הוא בן  15 שנים. מחקר עכשווי הראה שאין שינוי משנת 1996. שפה היא כלי חשוב. האיור הזה מדבר על השינוי בתיוג של אנשים עם מוגבלות, כאשר אין שינוי במהות היחס אליהם.
"תקינות פוליטית" – חנות דונטס במסצ'וסטס מיתגה עצמה סביב שיגעון, למרות הביקורת. האם זה תקין פוליטית? האם זה עניין של חופש הביטוי? בכל מקרה, הסטיגמה היתה קיימת שם, גם אם משנים את התיוגים, משתמשים בשפה אחרת.
בשנת 2005 כתבתי ספר עם קולגה, בשם "אל תקרא לי משוגע". לקחנו את השורשים שלנו, כצרכנים וכחוקרים, וכתבנו ספר שהעלה את השאלה: כיצד לתקן את המצב? עדיין היינו צריכים להבין מה זה סטיגמה, על מנת לראות כיצד לתקנה. אנו מאמינים שיש שלושה סוגי סטיגמה: ציבורית, עצמאית, והימנעות מתיוג. סטיגמה ציבורית היא היחס של הציבור כלפי אנשים עם מחלת נפש, המבוסס על סטראוטיפים. סטיגמה עצמית: הפנמת הסטראוטיפים.
מה זו סטיגמה ציבורית?
עמדות – אמונות עם מרכיב רגשי. הן יכולות להיות חיוביות או שליליות.
סטראוטיפים – עמדות כלפי קבוצות בני אדם אשר יכולות להיות חיוביות (כל האירים-אמריקאים הם בעלי נפש של אמן) או שליליות (כל האירים האמריקאים הם שתיינים). וכו'. יש גם סטראוטיפים על אנשים עם מחלות נפש.
דעות קדומות הינן הסכמה עם הסטראוטיפים. הפליה הינה ההתנהגות על בסיס הדעות הקדומות.
מדוע אירים אמריקאים? כי זה פחות "טעון" תרבותית, כיום, מאשר אפריקאים-אמריקאים, למשל.  בסוף המאה ה-19, הייתה הפליה והיו דעות קדומות קשות כלפי האירים בארה"ב. כיום זה ירד בהרבה. מהם הסטריאוטיפים על אנשים עם מחלות נפש? הכי נפוץ הוא הסטיגמה של אלימות ומסוכנות. כמו כן, אופי חלש (הם אשמים במצבם) אי כשירות (לעבוד, לחיות לבד), טוב לב (הם כמו ילדים).
דעות קדומות גורמות לפחד מפניהם, כעס עליהם. הבעיה הגדולה היא זו של ההפליה: לא מעסיקים אותם בעבודה, לא משכירים להם בתים וכד'. מרחיקים אותם מסביבת החיים הטיפוסית, בתעסוקה, במגורים, ובתחומים אחרים.
המחקרים כיום לגבי סטיגמה מתמקדים בכלל האוכלוסייה. כך, למשל, יש קמפיינים לשינוי מודעות, באמצעות תשדירים. יש גם קמפיינים הממוקדים בתת קבוצות: בעלי בתים, מורים, מחוקקים, אנשי מקצועות הבריאות. שינוי עמדותיהם יביא לשינוי בהתנהגותם, ולשיפור מצבם של אנשים עם מוגבלות נפשית.
מה עשינו אנו? ערכנו מחקר בקרב מעסיקים בביג'ינג, והתגלו הבדלים תרבותיים גדולים. לקחנו 900 מעסיקים ושאלנו אותם עד כמה הם מאמינים שאנשים עם מוגבלויות שונות אחראיים למצבם: שימוש בסמים, אלכוהול, איידס... השווינו את התוצאות לפני ואחרי וראינו כי אמריקאים מאמצים את הסטיגמה יותר מסינים. המעסיקים האמריקאים החזיקו בדעות קדומות כלפי אנשים עם מוגבלות נפשית יותר ממעסיקים סינים. כששאלנו עד כמה המצב עשוי להשתפר התגלה כי גם כאן, המעסיקים האמריקאיים החזיקו ביותר סטיגמות מאשר מעסיקים בסין.
נתנו להם מטלה ובקשנו מהם לדרג 10 מועמדים לעבודה עם קורות חיים זהים, אבל עם ההבדלים הבאים: חולי איידס, אלכוהוליסטים, מכורים לסמים, אנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית, הומוסקסואלים, אסירים לשעבר ועוד. חשבנו שאנשים שהיו בכלא, יהיו הכי "דחויים". מצאנו שאנשים שתוארו כבעלי מחלות נפש דורגו פחות טוב מאשר אנשים שהיו בכלא.
סטטיסטית, יש חפיפה בין 4 הקטגוריות העליונות: איידס, מחלת נפש, בית כלא ושימוש בסמים.
הימנעות מתווית – יש תופעה שאנשים שיש להם מחלת נפש אך מחליטים להתכחש לזה. כך, כשהייתי צעיר נמנעתי מללכת לרופא כי זה היה הכרה בכך שאני חולה. אנשים לא מחפשים טיפול נפשי  ונמנעים מרופאים בכלל. כ-45% מהאנשים שהיו יכולים להיעזר בטיפול, נמנעים מכך. בקטגוריה של התמדה: 22% מאנשים שנכנסו לטיפול, לא המשיכו בו. חלק מהבעיה היא סטיגמה אך יש עוד סיבות לכך.
סטיגמה היא תווית שאנשים מנסים להימנע ממנה. אך היא לא רק תווית. יש דברים אחרים שמשפיעים על המידה בה אנשים יחפשו טיפול: אוריינות בבריאות הנפש (מהם שירותים, היכן הם), זמינות ונגישות השירותים. האם קיימים באזור שירותים? האם הם רלוונטיים לתרבות המקומית? אוריינות מסוג זה חשובה אך לא כמו שחושבים. אראה לכם מחקר שמצביע על כך שחינוך משפיע על סטיגמה, אך לא הרבה כפי שציפו.
איך עוצרים את הסטיגמה?
סטיגמה-עצמית: האדם מאמין שהוא "רע" או חסר ערך, לא כשיר, בשל מחלתו. "מדוע שאנסה לעבוד?".
• דרך אחת לתקן את זה היא לראות את הסטריאוטיפ כבעיה קוגניטיבית, ולטפל בו ככזה. אני חושב שהתערבות קוגניטיבית היא מוגבלת בהשפעתה.
• דרך שנייה, היא פיתוח אסטרטגיות ל"יציאה מהארון". זה קצת שונה מאנשים שחורים, למשל, שם ניתן לראות מי הוא מה, וכך גם נשים/גברים. דווקא יש דמיון עם קבוצת הגייז, שה"שונות" שלהם אינה נראית ויש עוד מאפיינים דומים, שתי הקבוצות סובלות מסטיגמות דומות גם כן. לכן כמו שגייז צריכים להחליט אם לצאת מהארון, כך גם אנשים עם מוגבלות נפשית.
• הדרך השלישית: שירותים המנוהלים ע"י הצרכים עצמם. העברת העוצמה, הבסיס לטיפול, לידיהם של מקבלי השירות.
רציתי להתמקד בנושא הסטיגמה הציבורית. כיצד מתמודדים אתה? יש שלוש דרכים:
1. אסטרטגיה ע"י חינוך – יש הרבה תוכניות לימוד סביב נושא הסטיגמה, בארה"ב. יש לכך יתרונות, אך פחות ממה שחושבים. החינוך עוסק בהפרכת מיתוסים.
• מיתוס: אנשים עם מחלות נפש קשות הם מסוכנים. יש בכך אמת, אך הדברים מוצאים מהקשרם. המנבא הטוב ביותר למסוכנות הוא דווקא מגדר: גברים יותר מסוכנים מנשים. צעירים יותר מסוכנים ממבוגרים, ושחורים יותר מלבנים (סטטיסטית). יש אמת בכך שאנשים עם מוגבלות נפשית יותר מסוכנים, כאשר הם צורכים אלכוהול או סמים – אבל זה נכון גם לגבי אנשים ללא מחלת נפש.  לכן ה"נתון" הזה אינו מדויק. רק מעטים מהם מסוכנים ביומיום.
• מיתוס שני: מחלות נפש הן נדירות, כמו צרעת. אבל נדירות/נפיצות היא מושג יחסי. סכיזופרניה קיימת בקרב 0.8% מהאוכלוסיה, או כמו כל אוכלוסיית ג'ולייט, מתוך התחום העירוני של שיקגו. אנשים לא מאמינים כשמציגים בפניהם את הסטטיסטיקה. בעצם אחד מחמישה אנשים חולה נפש.
• מיתוס שלישי: אנשים עם מחלת נפש קשה אינם יכולים לטפל בעצמם וצריכים להיות במוסד. סכיזופרניה נקראה פעם מחלת דמנציה מוקדמת – ההנחה היתה שהמחלה מחמירה עם הזמן. למעשה, מחקרים לטווח הארוך הראו ששני שליש מחולי הסכיזופרניה לומדים לחיות עם מוגבלויותיהם. השליש הנוסף, רובם מסתדרים עם שירותי שיקום. לכן המסקנה היא שרוב חולי הנפש מסתדרים.
• מיתוס רביעי: הם אינם מסוגלים לעבוד ביותר מעבודות פיזיות, כגון במרכולים, בחנויות גדולות. אמנם, עבודה במקומות כאלו היא לגיטימית. בנוסף, רוב האנשים עם מחלות נפש קשות נמצאים בכל שכבות האוכלוסיה, כולל רופאים, עו"ד, סופרים וכד'. אנשי מקצוע בתחום השיקום מכוונים אנשים למקצועות רחבים יותר, הדורשים הכשרה והשכלה מקיפים.
• מיתוס אחרון: אנשים עם מחלות קשות אחראים לבעיותיהם. זה מיתוס "ד"ר לורה" – היא הציגה עצמה כרופאה ויועצת, וטענה שהכל הוא באחריות האדם: האלכוהוליסט בוחר באלכוהול וכד', וכך גם אנשים עם מחלת נפש בוחרים במחלה. כמובן שאנשים עם מחלה קשה לא בוחרים בה. כך, הדבר האחרון שהייתי בוחר בו בחיי, זה להיות חולה. 
2. אסטרטגיה ע"י מחאה: בתרבות הקתולית מאמינים כי ע"י הצגת תמונות והבעת מחאה בפומבי כלפי ביטויים כאלו (באסיפות, בכנסים), גורמים לאנשים להפסיק להחזיק ברעיונות כאלו – פשוט אומרים להם שזה לא טוב.
הבעיה היא שקשה לומר לאנשים "תפסיקו לחשוב ככה". במשך שתי הדקות הבאות, אל תחשבו על דובים לבנים... כולכם חושבים על דובים לבנים.
מחקרים הראו שאם מציגים לנבדקים תמונות של "גלוחי ראש" – שהיו קשורים לקבוצות אלימות וגזעניות – ומבקשים מהם לא לחשוב דברים רעים עליהם, התוצאות היו הפוכות. המחקר הכי אהוב עלי, שלא אני ערכתי אותו – לקחו 200 גברים וחיברו אותם למכשיר הבודק עוררות מינית. אמרו להם "אל תנסו להיות מגורים מינית". זה לא עזר.
כך שאם אתם מדברים בפני מועדון כלשהו, קבוצה חברתית – מקום טוב לשנות בו עמדות – אל תציגו את הדברים כך, כי זה בעצם מחמיר את המצב.
לפני כמה שנים בערוץ ABC היתה תוכנית בשם "וונדרלנד" על מחלקה פסיכיאטרית. בשעה הראשונה הראו אדם עם מחלת נפש שיורה בשוטרים ופוגע באשה בהריון. עמותות פנו ל-ABC ואמרו להם שזו בעיה אבל צעד זה גרם לחשיפה יותר מוגברת לתוכנית. פנייה למפרסמים שפרסמו בתוכנית אשר הפעילו לחץ על ABC שלא לשדר את התוכנית, גרם לנזק כספי ל-ABC ומכך למדנו שהזעם שלנו הוא אפקטיבי.
בסך הכולל נראה כי עמדות כלפי מחלות שונות  כגון: איידס, סרטן השד ואפילו מוגבלות שכלית השתפרו עם השנים.
3. אסטרטגיה ע"י קשר אישי ומגע כדרך לשינוי סטיגמה.
בוב לונדין, חבר ילדות חולה במחלת נפש, ילדותו הייתה רגילה (הוריו לא גרמו לכך, והוא לא נולד כזה). למרות מוגבלויותיו, הוא השיג הישגים בחייו והוא מסודר. כשמציגים מצגת כזו, אנשים מתקשים להאמין בכך:" מה באמת?". זוהי מעין "יציאה מהארון", כאשר ללנדין יש את כל הקריטריונים ה"קלאסיים" למוגבלות נפשית: אשפוזים, תרופות וכד'.
מה ההשפעה של כל אחת מהאסטרטגיות האלו? השווינו בין האסטרטגיות כאשר יושמו על קבוצת נבדקים: מחאה, קשר וחינוך. השתמשנו במדדים שונים, ובדקנו לפני ואחרי השימוש באסטרטגיה.
• השאלה הראשונה שהוצגה הייתה האם יש צפייה לשיפור במצבם של אנשים עם מוגבלות נפשית לאורך זמן? בדקנו אם יש שינוי בעמדות, ומצאנו שיש שינויים, בין האנשים שנחשפו למגע וחינוך, יחסית לקב' הביקורת.
• השאלה השנייה שהוצגה, האם מאשימים את האנשים במצבם? כאן לא מצאנו שינוי בקרב האנשים שנחשפו לחינוך, ומחאה – אך נמצא שינוי משמעותי בין האנשים שנחשפו למגע עם אנשים עם מוגבלות.
לכן המסר הוא שכל תוכנית כנגד סטיגמה צריכה להיערך, להיות מוצגת, ע"י אנשים עם מוגבלות בעצמם.
• דבר נוסף שנבדק, מדידת השינוי באמצעות מדידת הזיכרון מאירוע/אדם. האם הזיכרון הוא חיובי או שלילי.
שני שחקנים, גבר ואישה, מציגים את סיפור חייהם, כולל העובדה שהם עם מחלת נפש. ההצהרות כוללות הן דברים "חיוביים" והן "שליליים". מה זוכרים הנבדקים? כמה דברים חיוביים וכמה שליליים?
מה שמצאנו שהאנשים שפגשו אדם עם מוגבלות באופן אישי, זכרו יותר דברים חיוביים, ופחות דברים שליליים. ז"א, אם פוגשים אדם פנים אל פנים, התפישה של האנשים אותו היא יותר חיובית .
המסקנה, מגע הוא אסטרטגיה יותר אפקטיבית. כמובן, אין לזנוח את האסטרטגיות האחרות.
• האם השינוי נשאר לאורך זמן? האם הוא משפיע על התנהגות?
במחקר הזה לא השתמשנו באסטרטגיית מחאה. הייתה קב' ביקורת, 2 קב' חינוך ו-2 קב' מגע. סה"כ 5 קב' נבדקים.
השאלות היו על סיכון ועל האחריות האישית למצבם. הממצאים דומים למחקרים אחרים: אנשים בקב' המגע שיפרו את עמדותיהם כלפי אנשים עם מוגבלות יחסית לקב' החינוך או קב' הבקרה.
הימנעות: "אני לא רוצה לעבוד אתם, לא רוצה לגור לידם". גם כאן, השינוי המשמעותי היה ע"י שימוש במפגש פנים אל פנים.
מה עם שינוי התנהגות? שילמנו לנבדקים 10 דולר להשתתף במחקר, ואמרנו להם שהם יכולים להחזיר את הכסף או חלקו. עמותת NAMI – הם יכלו לתרום לעמותה הזו. אנשים שפגשו חולים פנים אל פנים תרמו יותר כסף לעמותה, מאשר אנשים בקבוצות המחקר האחרות.
המחקר מצביע על כך שפסיכולוגים ופסיכיאטרים מאמצים סטריאוטיפים יותר מאשר אנשי מקצוע אחרים. זה הגיוני: אנו רואים אנשים כשהם יותר חולים, כשהם במצב קשה. לכן איזה קשר אישי הוא הכי טוב לשינוי עמדות? שימוש באנשים מפורסמים שחלו במחלות נפש או מפגש עם אנשים מאוד חולים, עם מוגבלות, או אנשים שהם שכנים, עמיתים לעבודה? האם העמדות משתנות יותר כאשר שומעים על מפורסמים, הומלסים או שכנים?
כששומעים על הומלסים חולים, הסטיגמה מתחזקת. אנשים מפורסמים – שינוי מועט, משום שאנשים נוטים לראות במפורסמים אנשים יוצאי דופן, שאינם דומים להם. השינוי המשמעותי הוא כאשר אנו מגלים שהשכן שלנו או העמית לעבודה הוא אדם עם מוגבלות נפשית. לכן הייתי ממליץ לאנשים עם מוגבלות נפשית לצאת מהארון. זה אמנם כולל סיכון מסוים.
נסיים עם ציטוט מגאנדי: כל בוקר עלינו להבטיח לעצמנו שלא נפחד מאף אחד מלבד אלוהים, לא נהיה עויינים כלפי מישהו, לא נקבל אי צדק מאף אחד. נתגבר על אי אמת ע"י אמת, ובחיפוש אחר האמת, אקבל כל סבל.

תשובות לשאלות שנשאלו ע"י המשתתפים:
תשובת פט קוריגן: במשך זמן רב קב' סינגור ניסו לעבוד עם הקהילה על שינוי עמדות. אני עובד עם תכנית השיקום הפסיכיאטרי בשיקגו, אחת הגדולות בארה"ב. והם מנסים לשנות עמדות בקהילה.
שאלה: האם תוכל להרחיב בנושא מחקרים בינ"ל על סטיגמות, הבדלים תרבותיים, מבניים?
תשובת פט קוריגן: עשינו שני מחקרים. אחד עם אפריקאים-אמריקאיים שגרו במזרח שיקגו (אזור עני). ההבדלים היו בעיקר על רקע דתי: הכנסיה אמורה לטפל בבעיות נפשיות, והיא אינה עושה זאת טוב, לכאורה.
בסין, התפישה היא שמערביים הם "אינדיבידואליסטים" בעוד אסיאתיים הם קולקטיביסטים. מצאנו תוצאות הפוכות.. ..
שאלה: האם יש תוכניות שפותחו עבור אנשים עם מחלה או בני משפחה בנושא חשיפה והתמודדות עם "יציאה מהארון" ?
תשובת פט קוריגן: חשיפה נהייתה נושא "חם". עשינו מחקר על כך, תוך שימוש בגייז כדוגמא לחשיפה "חיובית". מצאנו שחשיפה קשורה להעצמה, החלמה, הערכה עצמית גבוהה. הצענו דרכים לשינוי סטיגמה עצמית: ניתוח נמשך של היתרונות והחסרונות; אסטרטגיות של שיחה עם אנשים עם דעות קדומות, או בחירה באנשים אליהם נחשפים.
שאלה: מה ניתן לעשות לשינוי עמדות של הדורות הצעירים – סטודנטים...? אני סטודנט לעבודה סוציאלית. מחקר שערכנו מצא שסטודנטים לעו"ס הם בעלי דעות קדומות יותר מכל קב' אחרת.
תשובת פט קוריגן: התוצאות די מדהימות. מה שעשינו בבתי ספר לרפואה, במיוחד בתחום הפסיכיאטריה – להראות לאנשי המקצוע שיש שיפור לאורך זמן במצבם של החולים.
ייצוג אנשים עם מוגבלות נפשית כאנשים בעלי סמכות, בעלי עוצמה: חמישים אחוז ממקבלי ההחלטות על תקצוב, צריכים להיות אנשים עם מוגבלות בעצמם. שילובם בתהליך קבלת ההחלטות.
שאלה: בנושא שירותים לצרכנים – כיצד ליצור פתיחות לרעיון של המתמודדים כצרכנים?
תשובת פט קוריגן: שירותים המופעלים ע"י צרכנים – יש תוכנית סיוע טכנית בפילדלפיה המספקת סיוע לכ- 1500 תוכניות ושירותים ברחבי ארה"ב. איך מקימים את זה? יש להשפיע על מקבלי ההחלטות קודם כל.

שאלה: אני מבין שהנק' העיקרית מבחינת מדיניות היא השילוב בקהילה ושיפור איכות החיים שלהם. הקשבתי להרצאתך, ואחת המסקנות היא שתוכניות חינוך אינן אפקטיביות כ"כ, ותוכניות אחרות עדיפות – שירותים, מפגש וכד'. נראה לי שהחברה מנסה לקדם תוכניות חינוך ע"מ שלא לספק דברים אחרים, שעשויים להיות יותר יקרים, או בעייתיים מבחינת המדיניות שלה. מה דעתך?
תשובת פט קוריגן: בשנה שעברה גלן קלוז יצאה בתשדיר מלא השראה. התשדיר צולם בתחנת הרכבת בניו יורק, כולם לבשו חולצה "אני עם סכיזופרניה" וכד'. הרגשתי שגלן קלוז מייצגת את אמריקה עבורי. היא אמרה  דברים כמו "אם יש לכם אח או אחות שיש להם מחלת נפש, ספרו על כך".
זה היה תשדיר של 30 שניות, זוגות אנשים שלבשו טי שירטים, עם סוג המחלה / קרבה משפחתית. אחד היה עם PTSD וחברו עמד לצידו – יש תוכנית כזו לסיוע לחולים. גלן קלוז פרסמה את התשדיר בתוכניות האירוח השונות. למשך זמן קצר זה הביא לדיון ציבורי על מחלות נפש. יש בכך יתרונות: זה מגייס את האנשים שממילא מתעניינים בנושא ועמדותיהם חיוביות. מעבר לכך, זה לא משנה עמדות בקרב אנשים שיש להם דעות קדומות שליליות.
שאלה: האם תקצוב גדול יותר יעזור?
תשובת פט קוריגן: תלוי לאן התקציב הולך. תשדירים אינם משפיעים, עדיף מפגשים אישיים. כ"כ ההשפעה פגה לאחר כמה זמן. לפני כמה חודשים יצא ספר של רוזלין קרטר ועוד ספרים שיצאו הם רק חלק אחד בקמפיין לשינוי עמדות.
שאלה: שמי ארי ירדני, נבחרתי כיו"ר קב' צרכנים. אנו חושבים על קמפיין בתקשורת להפחתת סטיגמה, או תוכנית לבתי"ס, ללמד ילדים על מוגבלות נפשית. מה דעתך, מה יותר אפקטיבי?
תשובת פט קוריגן: קשה לענות על כך. המחקר מראה שסטיגמה מתחילה בגיל צעיר, בגיל 4-5. יתכן שעדיף לעשות מפגשים אך צריך את שיתוף הפעולה של הורים. אולי תשדיר + התערבות.
שאלה: רציתי לשאול איך אנו יכולים למדוד באופן אפקטיבי סטיגמה....?
תשובת פט קוריגן: כיצד מודדים התנהגויות? יש לנו שני מסמכים – אחד הוא על הפליה על בסיס סטיגמה, השני הוא אוסף מדדים בהם השתמשנו. החדשות הטובות: יש אתר אינטרנט www.stigmaandempowerment.org בו אפשר להוריד את כל החומרים בחינם.
אפשר גם לכתוב לי, בכתובת Corrigan@lit.edu.