זוגיות, מיניות והורות

מבחינה היסטורית הפסיכיאטריה בחנה מיניות וזוגיות של מתמודדים מתוך הזווית הרפואית-מוסדית, דרך חשדנות המקשרת בין מיניות ופסיכופתולוגיה. אך מיניות היא חלק מאנושיות שלמה. האפשרות של יחסי אהבה, זוגיות והקמת משפחה מהווים מרכיב יסודי בשאיפה לאיכות חיים עבור כל בן/ת אנוש וישנן עדויות רבות לכך שקשרים זוגיים של קירבה ואינטימיות תורמים לאיכות החיים ולהתמודדות טובה יותר עם מחלות נפש והשלכותיהן. חווית האמהות עבור נשים המתמודדות עם מחלת נפש קשה נחווית תכופות כמעניקה משמעות חדשה לחייהן. עם זאת, חלק גדול מהאנשים המתמודדים עם הפרעות נפשיות מתקשים לממש מרכיב זה בחייהם לאורך שנים רבות וחווים עקב כך פגיעה ניכרת באיכות חייהם ובשביעות הרצון מחייהם. בהתמודדות עם השאיפה לחיי אהבה, מיניות, זוגיות והורות, משתקף המימד הפנימי הנוגע לדימוי עצמי, דימוי גופני והתייחסות למרכיבים של זהות אישית ומינית, שאיפות והעדפות אישיות, ובמקביל המימד החברתי הקשור למיומנויות של יחסים בינאישיים, מסרים חברתיים, סביבות והזדמנויות לאינטראקציה זוגית. רבים מהמתמודדים חווים תופעות לוואי של תרופות פסיכיאטריות המשפיעות לרעה על התפקוד המיני ו/או על התשוקה המינית. בנוסף לכך, פעמים רבות מתמודדים אינם מקבלים מבעוד מועד מידע על תופעות אלה ומתקשים לקיים תקשורת פתוחה שמכבדת אפשרות של בחירה בין אלטרנטיבות, כגון החלפת תרופה באחרת, שינוי במינונים, הפסקת טיפול בתרופה מסוימת ולמידת אסטרטגיות חליפיות להתמודדות עם סימפטומים מסוימים. החוסר בהידברות גורם לנטייה להאשמה עצמית, בושה ופחד סביב יחסים אינטימיים. המערכת השיקומית בקהילה מתקשה כיום לתת מענה לצרכים ייחודיים של הורים מתמודדים, כגון תמיכה תוך-ביתית והקניית מיומנויות להורים המתמודדים עם הפרעות נפשיות ולילדיהם, או מתן תמיכות הדרושות לזוגות או להורים יחידניים. מתמודדים רבים מעידים על קושי בהתייחסות הצוות ובכללים הנהוגים במסגרות אשפוז בכל הנוגע למיניות וזוגיות, ועל התייחסות חברתית בעייתית כלפי זוגיות אצל אנשים המתמודדים עם מחלות נפש, קל וחומר בכל הנוגע לזוגיות חד מינית. ככלל, תפיסת השיקום הפסיכיאטרי המדגישה עקרונות יסוד של הגדרה עצמית, בחירה ועצמאות, מחייבת את השדה השיקומי להתייחס לסוגיות של מיניות, זוגיות והורות באופן שיזמן הידברות פתוחה וישירה, מתוך ערנות להשפעות ייחודיות של מגדר ותרבות, דרך התייחסות למרכיבים רפואיים (השפעות תרופתיות, משמעויות גנטיות) מרכיבים אישיים (רצונות, העדפות, התלבטויות) ומרכיבים חברתיים (אפליה וסטיגמה, מיומנויות והזדמנויות חברתיות). מתן מידע והתייחסות של גורמי הטיפול והשיקום לסוגיות אלו עשוי לתרום לביסוס תחושת הביטחון והמסוגלות העצמית של מתמודדים ולקדם הזדמנויות למימוש תפקידים חברתיים יקרי ערך סביב יצירת חיי משפחה. שיח שמדגיש החלמה וגישה מקצועית שתומכת במכלול האינטראקציות סביב המשפחה, עשויים לתרום להגברת המודעות החברתית והסביבתית, לשיפור תהליך ההחלמה, השיקום והשילוב הקהילתי של מתמודדים.
המודעות לצורך בתמיכה בחיי משפחה של מתמודדים, מימוש יחסים זוגיים ותפקידים משפחתיים גוברת בשנים האחרונות וניתן לראות כיום מספר גדל של יוזמות מקומיות, כגון קבוצות העוסקות במיומנויות של קשר זוגי, הפקת חומרי הסברה בנושא מיניות וזוגיות, ימי עיון ועוד. כתחום מרכזי בחיי האדם, שטרם זכה להתייחסות ממשית בשירותי השיקום בקהילה, יש לראות בו מוקד להמשך של פיתוח ועשייה.

(צין, 2008; זיסמן-אילני ורועה, 2010;  Deegan, 2001 ; Cook, 2000 ).