התנועה הצרכנית בבריאות הנפש
התנועה הצרכנית בבריאות הנפש זכתה לכינויים שונים בשפה האנגלית, המבטאים נקודות התייחסות שונות, למשל: The Consumer / Survivor / Ex-Patient / User Movement. בכינויים אלה משתקפות האסוציאציות השונות של אנשים וארגונים המייצגים אותם, בהיותם לקוחות של שירותי בריאות הנפש או המחשיבים עצמם כמי ששרדו את השירותים הללו או המזדהים כמטופלים לשעבר. התנועה הצרכנית התפתחה בהתאם לכך לכיוונים שונים, ובבסיסה עוסקת בקידום ושיפור שירותי בריאות הנפש ובמיוחד בהגברת ההעצמה והבחירה של צרכני השירותים. נושאים עיקריים בהם עסקה התנועה לאורך השנים נוגעים לשינוי ביחסי הכוחות מול הממסד הפסיכיאטרי, הגנה על זכויות, סנגור, הגדרה עצמית (Self Determination), עזרה עצמית (תמיכת עמיתים) ושיתוף בידע מתוך התנסות. פעילים בתנועה הצרכנית חולקים מרכיבים של זהות קולקטיבית סביב סוגיות בעלות עניין משותף, וניתן להבחין ברצף שבין תפיסות שמרניות לבין תפיסות רדיקליות יותר בהתייחסותם לטיפול הפסיכיאטרי ובהתייחס לדרגת ההתנגדות כלפי זהות של מטופלים (Patienthood).
עדויות ראשונות לשורשיה של התנועה הצרכנית בבריאות הנפש מגיעות מהמאה ה-19, דרך מטופלים שיצאו ממוסדות פסיכיאטרים והחלו לפעול לשינוי חוקים ומדיניות ציבורית בעקבות ניסיונם האישי. אליזבת פקארד (Elizabeth Packard), מייסדת תנועה שנקראה: Anti-Insane Asylum Society פרסמה בשנת 1868 סדרת ספרים המתעדים את התנסותה כמי שאושפזה על ידי בעלה במוסד פסיכיאטרי במדינת אילינוי, ארה"ב. כמה עשורים מאוחר יותר ייסד קליפורד בירס (Clifford W. Beers) את הוועדה הלאומית להיגיינה נפשית" (National Committee on Mental Hygiene) אשר בהמשך שינתה את שמה ל"אגודה הלאומית לבריאות הנפש" (National Mental Health Association). בירס שאף לשפר את השירות לו זוכים אנשים המקבלים שירות פסיכיאטרי ציבורי ובמיוחד אלה שאושפזו במוסדות ציבוריים. ספרו של בירס – "A Mind that found itself" – פורסם בשנת 1908 ותיאר את חוויותיו בהתמודדות עם מחלת נפש ועם הטיפול עימו נפגש בבתי חולים פסיכיאטרים. פרסומיו עוררו עניין ודיון ציבורי בכל הנוגע לטיפול באנשים עם מחלות נפש.
בשנות ה-40 של המאה ה-20 ייסדה קבוצה של מטופלים לשעבר ארגון בשם: "אנחנו לא לבד" (We Are Not Aolne – WANA). קבוצה זו שמה לה למטרה לסייע לאנשים נוספים לעבור מבית החולים לקהילה. מאמציה הובילו להקמת ה- Fountain House , שירות ייחודי של שיקום פסיכו-סוציאלי עבור אנשים היוצאים ממוסדות אשפוז ציבוריים ואשר בהמשך הדרך עוצב סביבו מודל הקלאב האוס.
במהלך שנות ה-50 של המאה העשרים החלו מוסדות פסיכיאטרים להשתמש באופן נרחב בניתוחי מוח וטיפולי חשמל באנשים עם מחלות נפש. טיפולים אלה עוררו דאגה והתנגדות רבה סביב נימוקים מוסריים, התוצאות המזיקות שנגרמו לאנשים ושימוש לרעה בשיטות שחסר להם ביסוס מדעי. במהלך שנות ה-60 של המאה העשרים החל שימוש נרחב בתרופות פסיכיאטריות שעוררו תגובות שנויות במחלוקת, בשל השפעות הלוואי הקשות שהן גרמו והשימוש הבעייתי שנעשה בהן. במהלך שנים אלה החל מעבר מטיפול במוסדות פסיכיאטרים גדולים לשירותים הממוקמים בקהילה. תנועת ה"אנטי פסיכיאטריה" (Anti-Psychiatry Movement) החלה לצמוח בתקופה זו ולאתגר את טענות היסוד של הזרם הפסיכיאטרי המרכזי.
במהלך שנות ה-70 של המאה העשרים שגשגו תנועות שפעלו למען זכויות חברתיות של קבוצות שונות בחברה (נשים, הומוסקסואלים, אנשים עם מוגבלויות), ובתוך ההקשר הזה החלו להתארגן קבוצות של מטופלים-לשעבר סביב מטרות משותפות למען זכויות, נגד טיפול כפוי, נגד סטיגמה ואפליה ולעתים למען קידום שירותים לעזרה עצמית כאלטרנטיבה למערכת המסורתית של בריאות הנפש. בניגוד לשירותים המסורתיים שהתבססו על פי רוב על המודל הרפואי בבריאות הנפש, שירותים לעזרה עצמית המופעלים על ידי עמיתים (Peer-Run Services) התבססו על עיקרון לפיו לאנשים החולקים ניסיון משותף יכולת לעזור לעצמם ולאחרים באמצעות תמיכה הדדית ועזרה עצמית. רבים מהאנשים שהתארגנו בקבוצות אלה הזדהו כ"שורדים פסיכיאטרים" (Psychiatric Survivors) וביטאו בהתארגנותם את התנגדותם לשירותים הציבוריים המסורתיים שנתפסו על ידם כהרסניים וכפוגעים בכוחם של מטופליהם.
במהלך שנות ה-80 של המאה העשרים אנשים שהזדהו כצרכנים של שירותי בריאות הנפש החלו להתארגן ולהקים קבוצות לעזרה עצמית וסנגור וכן שירותים המופעלים על ידי עמיתים. המטרות של קבוצות אלה אמנם שאבו השראה מהקבוצות המוקדמות שהוזכרו, אך לא שאפו למחוק את השירותים המסורתיים של מערכת בריאות הנפש, וראו אותם כחיוניים. במקום זאת, הם ביקשו לשנות את השירותים. קבוצות של צרכנים עודדו את חבריהם ללמוד כמה שיותר על מערכת בריאות הנפש על מנת שיוכלו לזכות בגישה לשירותים ולטיפולים הטובים ביותר. מקבלי שירותים תבעו שליטה גדולה יותר והשפעה על הטיפול שניתן להם, הם החלו להשמיע את קולם והעדפותיהם בתוך השירותים ותוך כך החלו לקדם גם את מודל ההחלמה.
במהלך שנות ה-90 של המאה העשרים החלו אנשי מקצוע שהינם מתמודדים להשפיע באמצעות מחקר ושיתוף מניסיונם האישי על עקרונות יסוד בתחום השיקום הפסיכיאטרי. קבוצה זו של אנשי מקצוע (עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים) משלבים ידע משתי פרספקטיבות: הן ידע מניסיון אישי בהתמודדות עם מחלה והן ידע מקצועי. עמדתם הייחודית אפשרה לאנשים אלה להישמע בשדה המקצועי, באקדמיה ובפרקטיקה ודרך כך להשפיע עמוקות ואף להוביל שינויים בפרקטיקה ובמדיניות של שירותי בריאות הנפש ברחבי העולם ואף בישראל. פרסומים של אנשי מקצוע מתמודדים ממחישים את חשיבות הידע מתוך ניסיון אישי לתחומי הפרקטיקה, המדיניות והמחקר (כצנלסון-בנק, 1995; צין, 2007;Anthony,1993; Davidson, 2003 ;Deegan, 1992, 1994, 1996; Fisher, 2003; Swarbrick, 2007 ). מבחינה זו, התפתחה התנועה הצרכנית לכדי מעורבות ושילוב בזרם המקצועי העוסק בשיקום פסיכיאטרי. הבנת הערך הייחודי של הידע מתוך ניסיון אישי עם התמודדות נפשית, והייחודיות של יחסי עזרה מתוך עמדת הניסיון המשותף, מהווה כיום נדבך חשוב בקשת השירותים מכווני ההחלמה.
בישראל החלה התפתחות התנועה הצרכנית בבריאות הנפש מראשית שנות ה- 90 של המאה העשרים. בשנת 1994 הוקם הארגון הראשון של מתמודדים – "התמודדות", שהחל בפיתוח קבוצות לעזרה עצמית ובשיאו כלל כ- 500 חברים, מתוכם 300 מתמודדים. פעילותו הופסקה בשנת 1999. בעקבות חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי הוקם פורום של מתמודדים במטרה לגבש עמדה לגבי יישום החוק בתחום בריאות הנפש. פורום זה היה הפורום הראשון שניסה להשפיע על מדיניות ממשלתית. בשנת 1997 נפתח לראשונה שירות המופעל על ידי צרכנים, מתמודדים ומשפחות - "בנפשנו", שירות שעסק בעיקר בהנגשת מידע ובסנגור. שירות זה אף פיתח את תכנית "דו-שיח" המכינה ומכשירה מתמודדים לספר את סיפורם האישי לאנשי מקצוע ולקהלים נוספים.
החל משנת 2000, בעקבות חקיקת "חוק שיקום נכי נפש בקהילה" התעצמה פעילות תנועת הצרכנים בבריאות הנפש, הוקמו עמותות שונות של צרכנים (עמותת "קולות", עמותת "לשמה", עמותת "בחברה טובה", עמותת "מל"מ" ועוד) דרכן חלה מעורבות גוברת של מתמודדים בהשפעה על מדיניות, פיתוח פעילות של צרכנים נותני שירות ויוזמות מסוגים שונים. עדות למעורבותם של מתמודדים בעשייה המקצועית ניתן לראות גם בהקדשת חוברת של כתב העת של החברה הפסיכיאטרית בישראל למאמרים של מתמודדים בשנת 2002 (כתב עת ישראלי לפסיכיאטריה, גיליון 39, 2002). עדות נוספת לכך ניתן לראות בעידוד ומימון של משרד הבריאות וגופים נוספים למעורבות של צרכנים דרך תכניות הכשרה לפעילים, "צרכנים נותני שירות", "סוקרי איכות", שילוב מתמודדים בועדות היגוי של פרויקטים בשיקום, בהנהלות סניפים של ארגונים, מעורבות של מתמודדים בפורומים שונים של קביעת מדיניות, ועוד. כמו כן ניתן לראות פעילות נרחבת של צרכנים באינטרנט כדוגמת אתר "קולות" בעבר, פורומים פתוחים וסגורים בניהול צרכנים ועוד. מעורבות גוברת של משפחות מתמודדים מתקיימת באמצעות עמותת "עוצמה", פורום ארצי של משפחות נפגעי הנפש, המעורבת בפעילות של סנגור, במאבק לקידום זכויות המתמודדים, בבקרה צרכנית ומעורבות בשירותי טיפול ושיקום.
כיום התנועה הצרכנית בבריאות הנפש כוללת מגוון רחב של קבוצות וארגונים במדינות רבות בעולם, ופעילותה עוסקת הן במתן שירותים לעזרה עצמית ולתמיכה הדדית (המופעלים על ידי ולמען צרכנים ו/או בני משפחה), הן בהשפעה ומעורבות בעיצוב המדיניות והן במאבק בסטיגמה ופעילות למען זכויות וכנגד אפליה. בפעילות זו מעורבים הן מתמודדים והן בני משפחה, כאשר ניתן גם כיום להבחין במגוון של נקודות מבט בהתייחסות של הארגונים לממסד הפסיכיאטרי ולשירותים הציבוריים בבריאות הנפש.
(סינגר, 2010; רופא, 1998; אלפרוביץ', 2002; Everett, 1994 ; Oaks, 2006 ; Rissmiller, & Rissmiller, 2006).
.png){kind=small}
