"בקו התפר"

סיקור המפגש - ענבר אדלר בן דור, מנהלת תכנית 'עמיתים'

ב- 19.3 וב- 9.4, נערכו בסיפרייה העירונית של מתנ"ס קרית אונו שני אירועים של יספר"א בשיתוף תכנית 'עמיתים' של החברה למתנסים ומשרד הבריאות. בשני האירועים התקיימו הרצאות מרתקות של ד"ר יצחק הררי, חוקר ומרצה לספרות, פסיכולוג קליני בכיר, המתמחה בקו התפר שבין ספרות לפסיכולוגיה. הדיונים בהשתתפות הקהל, שהתקיימו לאחר ההרצאות הונחו ברגישות רבה על ידי מר יחיאל שרשבסקי, וקדמו להם תגובות מאת נגה שטיימן, רכזת הסברה ארצית של תכנית עמיתים ושני, משתתפת בעמיתים ומנחת סדנאות הסברה, בהרצאה הראשונה, ותגובה של ענבר אדלר בן דור (כותבת הסיקור) ושל קרין אלפי, משתתפת בעמיתים ומנחת סדנאות הסברה, בהרצאה השנייה.
מטרת האירועים הייתה להעשיר את ההתבוננות והלמידה שלנו על השתלבות בקהילה דווקא מתוך תחום הרחוק מעולמינו היומיומי כאנשי מקצוע. בהיותו כזה, הוא מהווה תחום אשר גם מחבר בינינו לבין הקהל הרחב, אוהב הספרות. חיבור זה יוצר גשר באמצעותו ניתן להביא לדיון רחב את הדרתם של מתמודדים עם מגבלה נפשית. דיון ששותפים לו אנשי מקצוע, אנשים מהקהילה הרחבה, בני משפחה ומתמודדים עם מגבלה נפשית. לכל אחת מקבוצות אלה היו נציגים באירועים הללו.
ההרצאה הראשונה עסקה בחייו ויצירתו של הסופר חיים באר, בדגש על ספרו "חבלים". באר שחווה ילדות קשה לצד הורים שעברו טראומות והסתירו סודות גדולים והיו במובנים מסוימים מודרים בעצמם, התמודד עם העדר תחושת שייכות וביטחון בביתו לצד הדרה חברתית מצד חבריו לכיתה. ההרצאה אפשרה להבין את יסודותיה של ההדרה החברתית ואת הדינמיקות שלה, והסתיימה בראייה אופטימית על האפשרות לחוות חוויות מתקנות כאשר את כל אלה הפך באר בבגרותו ליצירות ספרותיות שאפשרו לו לחשוף את כאביו ומצוקותיו וכן להתבונן ואף לברוא את עולמו מחדש וכך לטפל ולשקם את עצמו.
ההרצאה השנייה עסקה בסיפור הקצר "כינורו של רוטשילד" של אנטון צ'כוב. יעקוב, גיבור הסיפור, בוחר לכאורה, להתנתק מהחברה ומזיכרונותיו. הוא חי חיים עלובים של מתקין ארונות קבורה, שחייו מלאים חישובי רווח והפסד כלכלי על כל עשייה שלו, זאת שעשה וזאת שנבצר ממנו לעשות, ומנהל יחסים קרים עם אשתו ואף אלימים עם הסובבים אותו. הוא מדחיק זיכרונותיה של התינוקת היחידה שהייתה לו וכמעט שאינו יוצא מסביבת ביתו. כאשר הוא מבין את המחיר הכבד ששילם כל חייו כבר מאוחר מדי.
העיסוק בהדרה חברתית ביצירותיו של חיים באר או צ'כוב, בניגוד לעיסוק התיאורטי והמעשי היומיומי שלנו בסטיגמה עצמית וציבורית, אפשר קודם כל להזדהות ולמצוא בתוכנו חוויות של דחייה. דחייה שחווינו בעצמינו או חוויות בהן דחינו אחרים. עצם הריחוק מעולמנו, אפשר חוויה ראשונית וחדשה של החומרים הללו.
לאחר מכן הועלו שאלות חשובות כגון: מדוע מדירה חברה אדם? מה יוצא לחברה מהדרה? מה היא מפסידה מהדרה? מדוע מדיר עצמו אדם מהחברה? האם יש בכך בחירה אמיתית או שמא רק היכנעות לנסיבות אישיות, חברתיות ותרבותיות? האם יש בכך רווח או הפסד לאדם בעצמו ולחברה? ומה תפקידה של הקהילה, החברה והתרבות ביחס לאנשים מודרים? האם תפקיד זה שונה כאשר אדם מדיר את עצמו, בהשוואה לסיטואציה בה אדם מודר על ידי הכלל?
על שאלות אלה ואחרות ניסינו לענות בדיונים המרתקים שהתפתחו לאחר ההרצאות. הבנו שבעוד שהרוב או הזרם המרכזי לכאורה מרוויח מהדרה חברתית ומהדרה עצמית, הוא גם נמנע ומפסיד, נמנע, מההזדמנות להשתנות ולהתפתח תוך כדי מגע עם אחרים, נמנע מלקיחת חלק בהחלמה קהילתית (מושג שפותח ע"י ד"ר גלית הלפרין)המשחררת מסטיגמות, ומדעות קדומות, ומאפשרת להכיל מגוון אנושי ושוני.. קהילה וחברה שתעבור שינוי כזה תאפשר לא רק שילוב קהילתי של מתמודדים בתוכה, אלא תתן הזדמנות לכל אחד מחבריה להיכרות מעמיקה עם עצמו  תוך מתן ביטוי לחלקים  חבויים וזרים בתוכנו.
מנקודת מבט כזו יש הדדיות בין הפרט לקהילה ולחברה בתהליכי הדרה ולכל אחד מהם תפקיד בכניסה לתהליך של הדרה וביציאה ממנו. רק עבודה עם האדם לצד העבודה עם הקהילה והחברה תאפשר שינוי. עבודה הדדית של העלאת מודעות לסטיגמה העצמית והחברתית.
אירועים כאלה מהווים אבן דרך בדרך הארוכה לשינוי חברתי.