מעבר לגבול? על הביולוגיה של הפרעת אישיות גבולית

סיקור יום העיון מיכל אפרת אליאב, מתאמת מדדי תוצאה מחוז ירושלים

יום העיון אורגן על ידי צוות יספר"א, האגודה הישראלית לשיקום פסיכיאטרי, והתקיים בתאריך 26 למאי 2015, בצהרי היום בסנימטק התל אביבי.  לאולם שהיה מלא מפה לפה, הגיע קהל רב שהורכב בעיקר מאנשי מקצוע, מתמודדים ובני משפחותיהם. יום העיון החל בהקרנת סרטו של הבמאי הרב מרדכי ורדי "אמא לא משוגעת", סרט העוסק בסיפורה של אמירה, אשה המתמודדת עם הפרעת אישיות גבולית וחיה בתוך קהילה קטנה. הסרט נוגע בגבולות ההלכה וגבולות ההכלה התוך אישית והקהילתית.
"אמא לא משוגעת" הינו סרט תעודי מרתק המביא את זוויותיהם השונות של המתמודדת עם הפרעת אישיות גבולית ובני משפחתה.  סרט המעורר בצופה רגשות סותרים, הנעים בין הכאב הרב שהחיים והמוות מציבים בפני המתמודדת לבין היכולת להתמודד עם חוויות אלו. בסרט הובאו נקודות המבט האנושיות במרחב הבין דורי: אימה של אמירה, אמירה בעצמה, בן זוגה וילדיה. ניסיונותיה של אמירה לחיות את החיים, כללו גם ניסיונות להביא את גבולות ההלכה היהודית לכלל התאמה והתחשבות בכל הקשור להתמודדותה עם החיים.
בתום הצפייה בסרט, התקיימה האסיפה הכללית של יספר"א ולאחר הפסקה ניתנה הרצאה בנושא הביולוגיה של הפרעת אישיות גבולית ע"י פרופ' יורם יובל. בהרצאתו ניסה פרופ' יובל להמחיש את הידע העדכני נכון להיום שמגיע בעקבות התקדמות הטכנולוגית בחקר מדעי המוח, תוך סיפור מניסיונו כמטפל באורנה (שם בדוי), אשה המתמודדת עם הפרעת אישיות גבולית שבה טיפל בתחילת דרכו, בקלינקה משותפת בניו- יורק. ניתן היה לדמיין את רמות העומק של הכאב המנטלי שחווים אנשים אלה וגם נסקרו הדרכים לטפל בכך באמצעות פסיכותרפיה ותרופות, תוך התייחסות לכר הרחב של הקונטקסט התרבותי. הרצאתו של פרופ' יובל היתה שובת לב ותרמה לפיתוח הבנת השומעים בעלי האוזן המקצועית ובעלי ההאזנה מזווית המתמודד.
לאחר מכן נערך דיון בהנחייתו של פרופ' דיויד רועה, חוקר ומרצה בחוג לבריאות נפש קהילתית באוניברסיטת חיפה.  פרופ' רועה הנחה פאנל שבו לקחו חלק: פרופ' יורם יובל, הרב מרדכי ורדי (במאי הסרט "אמא לא משוגעת"), דינה ברק (משרד הבריאות) ושחף רם און (סטודנטית בחוג לבריאות נפש קהילתית). הדיון בפאנל התמקד במקום האבחנה בשיקום הפסיכיאטרי, והתייחס  להפרעת אישיות גבולית כמקרה מבחן. היה מאוד מיוחד וחשוב לקיים דיון שכזה במסגרת השיקום, כיוון שהמיקוד של אנשי השיקום בדר"כ הוא על האדם ולא על האבחנה. אך לעיתים כדאי גם להסתכל על האבחנה כדי ללמוד יותר על התמודדות האנשים. נקודת המבט של בני המשפחה, הילדים של אמירה והקהילה היו דומיננטיות בדיון, וגם הזווית של שרותי תמך קהילתיים. קולו של הרב מרדכי ורדי, במאי הסרט, שהינו חבר בקהילה בה צולם הסרט היה חשוב מאין כמוהו ונתן פרספקטיבה אחרת של הקהילה. הקול הזה עזר להבין מה זה אומר לתמוך באמירה מבחינת הקהילה. הרב ורדי התייחס לתהליך התיעודי של הסרט כדרך להחזיק את החיים ואת המוות ששררו בנפשה הסוערת של אמירה.
לסיכום, ניתן היה לחוות את יום העיון כנקודת מפגש בין הקונטקסט הקהילתי התוך נפשי והתרבות הדתית, רצף שמנסה לחבר בין נפש, זמן ומקום באין סוף הנפשי.  יום עיון מרתק, ששזר בתוכו הצפות רגשיות תובנות אינטלקטואליות והרבה כאב לצד התפתחות עולם השיקום הפסיכיאטרי.