סטיגמה חברתית
הסטיגמה החברתית כלפי אנשים המתמודדים עם מחלות נפש מושרשת בהיסטוריה האנושית, אשר נהגה לתייג אנשים אלה כפחותי ערך ומזיקים לחברה ונקטה מדיניות של הרחקתם מן העין הציבורית דרך השמתם במוסדות ושלילת זכויות יסוד של השתתפות ושייכות חברתית. הסטיגמה פועלת דרך החלת המחלה כמאפיין יחיד בזהות החברתית, המבטלת את ערכו של האדם בעיני הסביבה ומביאה לבידודו החברתי. סטריאוטיפים נפוצים מייחסים למתמודדים חוסר יכולת לקבל החלטות ותלות באחרים; אשמה במחלתם; חוסר סיכוי להחלים ולהתקדם בחיים; מסוכנות; התנהגות בלתי צפויה; והתנהגות לא רציונאלית, סטריאוטיפים אלו מחזקים את ההדרה החברתית של מתמודדים, כאשר בפועל מדובר באוכלוסיה החשופה בעצמה לסיכון יתר לפגיעה, אלימות, עוני ובידוד חברתי. מיעוט של רשתות חברתיות ודרגה נמוכה של תמיכה חברתית מהווים גורם סיכון ממשי להחמרה במצב הנפשי; דעות קדומות וחשיבה חברתית סטריאוטיפית מקבלות ביטוי באפליה כלפי אנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית, כאשר החברה מציבה מכשולים קונקרטיים להשתלבות: הימנעות מקשרים ויחסי גומלין עם מתמודדים; התנגדות תושבים לפתיחת מסגרות שיקום בשכונתם; אפליה מוסדית המתבטאת, למשל, בהפרדת שירותי הבריאות מן האוכלוסייה הכללית, סירוב להעסקה, להנגשה ולביצוע התאמות במקומות עבודה; שימוש שלא לצורך ברשויות אכיפת החוק ומעצרי שווא; חיזוק הסטיגמה דרך אמצעי התקשורת כאשר מצטיירת תמונה גורפת של אנשים מסוכנים ובלתי צפויים. לכן הסטיגמה החברתית יוצרת מחסומים ומערימה מכשולים על תהליכי החלמה, כאשר היא פוגעת בדימוי העצמי ובתחושת הערך העצמי, מונעת השתלבות בתחומי חיים רבים ובכך חוסמת הזדמנויות לחיים מלאים, להשתתפות בתפקידים חברתיים, להתפתחות אישית וכלכלית ואף גורמת לחלק מהאנשים להימנע מפנייה לעזרה מקצועית. הספרות המחקרית ועדויות של מתמודדים מצביעים אף על סטיגמה בקרב גורמי טיפול, המקבלת ביטויים שונים דרך התייחסות פטרנליסטית ומדיניות של הדרה.
אנשים רבים המתמודדים עם מגבלות פסיכיאטריות מודעים לסטיגמה החברתית כלפיהם. חלקם מגיבים אליה בכעס והתקוממות, חלקם מתעלמים ממנה, אך אחרים מפנימים ומחילים על עצמם את האמונות השליליות דרך סטיגמה עצמית. במצבים אלה, החיים בתרבות של תפיסות סטריאוטיפיות ודעות קדומות, המובילות לתגובה רגשית שלילית מהסביבה ולאפליה, משליכים על דימוי עצמי שלילי ותחושת פחיתות ערך וחוסר מסוגלות. כתוצאה מכך ניתן לראות לעתים קרובות תגובה התנהגותית של כישלונות חוזרים והימנעות, פגיעה בתהליכים של בניית העצמי והזהות האישית. פגיעה בתחושת לגיטימיות, גורמת לא אחת לפאסיביות, הסתגרות והימנעות ממגע אנושי עד כדי צמצום משמעותי של חיי הפרט דרך תחושות של בושה, פסימיות, חוסר מוטיבציה, חרדה חברתית, חוסר אונים נרכש ואף סימפטומים שליליים.
נתונים מנקודת מבט סובייקטיבית של מתמודדים, יחד עם נתונים כמותיים משורה של מחקרים, מעידים על השפעת הסטיגמה העצמית כבעיה משמעותית בקרב חלק מהמתמודדים, הפוגעת באיכות חייהם ובאפשרות להשגת מטרות אישיות.
במקביל לסטיגמה הציבורית והסטיגמה העצמית, סוציולוגים מתארים כיצד כוחות פוליטיים, כלכליים והיסטוריים יוצרים תופעה של הגבלת ההזדמנויות עבור אנשים המתמודדים במקביל לסטיגמה הציבורית והסטיגמה העצמית, סוציולוגים מתארים כיצד כוחות פוליטיים, כלכליים והיסטוריים יוצרים תופעה של הגבלת ההזדמנויות עבור אנשים המתמודדים עם מגבלות פסיכיאטריות לעומת האוכלוסייה הכללית בתחומים שונים. תופעה זו מכונה סטיגמה מוסדית או סטיגמה מבנית, ומתרחשת כאשר מוסדות ממשלתיים, פיננסיים ואחרים נוקטים מדיניות מפלה, למשל בהקשר של נגישות למשרות ציבוריות, זכויות משפחתיות כגון הורות ומשמורת, קבלה ללימודים ורישיון למקצועות מסוימים, תשלומי פרמיה לביטוח ועוד. סטיגמה מבנית מתפתחת באופן היסטורי כתוצאה של אי-צדק כלכלי ופוליטי המתגלם בדעות קדומות בקרב מקבלי החלטות ומעצבי מדיניות.
השיקום הפסיכיאטרי מדגיש את הצורך בשינוי העמדות הציבוריות, הפחתת הסטיגמה העצמית והסרת מחסומים הנובעים מסטיגמה מבנית. שני עקרונות מרכזיים העוסקים בכך הם שילוב קהילתי והעצמה, כאמצעים לשינוי במימדים השונים של הסטיגמה, בד בבד עם שיפור איכות החיים של מתמודדים.

(טל, 2007; Chamberlin, 1988 ; Deegan, 1990 ; Weingarten, 1994 ; Fisher, 1997 ;Corin, 1998 ;  Surgeon General Report, 1999 ; Draine et al., 2002 ; Corrigan, 2004 ; Charbonneau, 2007 ; Corrigan, Roe & Tsung, 2011 ).

הסטיגמה החברתית יוצרת מחסומים ומערימה מכשולים על תהליכי החלמה, כאשר היא פוגעת בדימוי העצמי ובתחושת הערך העצמי, מונעת השתלבות בתחומי חיים רבים ובכך חוסמת הזדמנויות לחיים מלאים, להשתתפות בתפקידים חברתיים, להתפתחות אישית וכלכלית ואף גורמת לחלק מהאנשים להימנע מפנייה לעזרה מקצועית
מחקר ופרסומים
© כל הזכויות שמורות ליספר"א